מבזקופ2: האם וועידת האקלים יוצאת משליטה?

מחר אמורה להינעל וועידת האקלים בוורשה. לפי מצב ההתקדמות בדיונים, נראה שגם הפעם, בדומה לשנים הקודמות, יחרגו הדיונים מהדד-ליין הרשמי, ויימשכו לתוך סוף השבוע במאמץ לצאת "עם משהו" ולא לסגת בכשלון צורב. בינתיים, נראה שהוועידה יוצאת משליטה…

ממשלת יפן הודיעה שהיא למעשה מוותרת על כל מאמצי הפחתת גזי החממה שלה; ראש ממשלת פולין פיטר את השר להגנת הסביבה ששימש כנשיא הוועידה ללא התרעה מוקדמת (אם כי הודיע שהוא ימשיך לנהל את ענייני אמנת האקלים מטעם פולין) ; תעשיית הפחם גנבה את הפוקוס התקשורתי בוועידה רשמית אלטרנטיבית מול הוועידה ואם כל זה לא מספיק, נציגים של לא פחות מ- 132 מדינות עזבו אתמול בהפגנתיות את הדיוניםלאחר שגוש המדינות האמידות, ביניהן ארה"ב, האיחוד האירופאי ואוסטרליה, סירבו לדון בנושא פיצויים כספיים למדיניות מתפתחות שנפגעו ממשבר האקלים לפני שנת 2015.

פעילים מביעים את דעתם על התקדמות מסלול השיחות שדן במימון פיננסי. Photo by Adopt a Negotiator / Flickr – Creative Commons (CC BY-ND 2.0)

מאני טיים
ביום שלישי נפתח בוועידה שלב הדרג הגבוה, אליו מגיעים פוליטיקאים ומנהיגים כדי "לחתום את העסק"… העובדה שמדינות רבות בחרו השנה שלא לשלוח מנהיגים בדרג גבוה מראה על החשיבות שהן מייחסות לתהליך, או לתקווה שלהן להצלחתו. חברי "אמץ נציג" (עליהם כתבנו במבזק הקודם) שעוקבים מקרוב אחרי הנושא הביעו תרעומת על דרג המשלחת שהגיע לשיחות מאוסטרליה  ופירסמו כי אוסטרליה שולחת קואלה לוועידת האו"ם..

מאמץ להשאיר את אסון הייאן בפיליפינים במרכז תשומת הלב ולדרבן התקדמות אמיתית בשיחות: הנציג הפיליפיני בוועידה מציג למעלה מ-600 אלף חתימות על עצומה ברשת
צילום AVAAZ

בינתיים נראה שאין תזוזה בנושא החשוב ביותר של הוועידה – ניסיון לגרום למדינות להתחייב להפחית גזי חממה באופן משמעותי, כזה שימנע התחממות עולמית ממוצעת אל למעלה מ-2 מעלות צלסיוס נוספות. המשמעויות, כפי שכבר מתחילים לראות בסופות הענק המתגברות, הן קשות ביותר.

ומי תוקע את העסק? מקובל מאוד להאשים את הודו וסין, מעצמות בצמיחה מהירה שמתבצרות בעמדתן ולא מוכנות לעשות כל צעד לפני תזוזה מצד המדינות המפותחות. במידה רבה, זה נכון גם לועידה זו. עם זאת, הן התחילו לעשות מהלכים עצמאיים להפחתת פליטות מבית, ודווקא מדינות אחרות כמו אוסטרליה, קנדה, יפן  ופולין עצמה עושות כעת ככל יכולתן למנוע התקדמות משמעותית בשיחות כדי להבטיח את האינטרסים שלהן בהמשך הסחר בדלקים פוסיליים מזהמים.

מקור: 350.org

ברקע נעשים מאמצים של ארגוני החברה האזרחית להשאיר את אסון היאן בפיליפינים במרכז תשומת הלב הציבורית והתקשורתית ולעודד התקדמות משמעותית בשיחות. עצומה של הארגון אוואז עברה 700,000 חתימות קוראת לנציגים הנמצאים בוורשה לפעול ללא דחיה כדי למנוע הישנות של אסון כמו הייאן. אירועי זכרון ומחאה לצד מאמצי איסוף סיוע מתרחשים באופן תדיר ברחבי העולם ומול הוועידה בפולין.

עד כאן הפעם… המשיכו לעקוב לעדכונים נוספים.

אין ניסים במדבר. ועידת דוחא ננעלה בטון צורם

התמונה מתוך http://www.stumbleupon.com

באיחור של כמעט 36 שעות, ננעלה ועידת דוחא בקטר. 195 המדינות חתמו על הסכם שמכונה מעתה Doha Climate Gateway – שאמור היה להיות מענה חד והחלטי למשבר האקלים שכבר נמצא כאן, אך מספק מתווה חיוור ולא מספק, ומסמן שינוי תבוסתני בגישה – ממאבק במשבר, לפיצוי נזקים.

אחד הרגעים החזקים במהלך הוועידה היתה קריאתו של ראש המשלחת מהפיליפינים. "אם לא עכשיו, מתי; אם לא כאן, היכן; אם לא אנחנו – מי?… מחיר הדמים של משבר האקלים עולה במהירות בעוד אנחנו מדברים פה באולם הכנסים" אמר בהתייחסו לסערת הטייפון הקשה שהשתוללה באותו זמן בארצו וגבתה את חייהם של מאות בני אדם.

195 משלחות ומאות ארגונים לא ממשלתיים אחרים הגיעו לוועידה בקטר מכל העולם לכמה מטרות:
1. להבטיח המשך לפרוטוקול קיוטו שתוקפו יפוג בסוף החודש;
2. להגביר את המחויבות של המדינות להפחתת פליטות גזי חממה, לאור ההתדרדרות המהירה של שינויי האקלים, התחזיות השחורות של המדע, ותצפיות בשטח על שינויי אקלים בהתהוות;
3. להבטיח את העברת הכספים והסיוע הנדרש למדינות מתפתחות להתמודד עם משבר האקלים – גם לצמצם את פליטות גזי החממה, אך גם להערך לנזקים הצפויים, כדי שכאשר אלה יגיעו, ניתן יהיה להתמודד איתם בקלות רבה יותר.

מתוך אתר הועידה http://www.cop18.qa/ הקטרים הואשמו במנהיגות חלשה מידי בניהול הוועידה

אלה היו כמובן המטרות העיקריות המוצהרות. אלא שכמו תמיד בזירות פוליטיות, רבים האינטרסים החבויים (וגם הלא כלכך חבויים): מדינות הנפט שדואגות שהכנסתם מייצוא נפט תיפגע, מדינות מזרח אירופה שכמעט פוצצו את ההסכם בשעות האחרונות בשבת בערב כי דרשו פיצויים על קרדיט פחמן לאחר שהתעשיות שהיו תלויות בהן בזמן חתימת קיוטו (1997) מזמן התפרקו ואינן, וכמובן, המאבק העיקש בין ארצות הברית, אוסטרליה, ניו- זילנד, קנדה ויפן, אלה שאחראיות על מרבית הנזק אך אינן מוכנות לשנות את דרכן ולהתחייב על הקטנת גזי החממה, ודורשות ממדינות מתפתחות ששואפות להגיע לאותה רמת החיים, כמו סין, הודו, ברזיל ואחרות – להתייעל ולצמצם.

וכך, במקום לקחת החלטות חדות שנדרשות לנוכח התחזיות והתצפיות בשטח שהולכות ונעשות מדאיגות -קיבלנו עוד מרתון דיונים מעייף, מסורבל, שגם אנשי המשלחות מודים שכבר אינם מצליחים לעקוב אחר כל מסלוליו, ועוד תוצאה שלמעשה אומרת: בשנה הבאה (בוארשה, דרך אגב).

כמה נקודות חשובות שייזכרו מדוחא –

1. ברגע האחרון הושגה הסכמה על המשך פרוטוקול קיוטו, עד לכניסה לתוקף של ההסכם הבא (אמור להתגבש עד 2015, ולהכנס לתוקף עד 2020). החסרון: ההסכם אינו כולל כאמור את ארה"ב וקנדה ומזהמות גדולות אחרות, ועדיין לא הושגה כל הסכמה לגבי שיפור והאחדה של הדיווח והפיקוח על מה שמדינות מצהירות שעשו על מנ להפחית גזי חממה.

במקביל, אחד ממסלולי הדיונים המקבילים לפרוטוקול קיוטו, הסתיים על פי החלטת המדינות בשנה שעברה בדרבן. מסלול זה נפתח עבור מדינות החברות באמנת האקלים שלא הצטרפו לפרוטוקול קיוטו (למשל, ארצות הברית), ויצר הרבה מאוד סרבול, כפילות ועבודה מיותרת בתהליך המו"מ. מעבר למשמעויות הייעול, יתכן שהצעד הזה יעזור להבטיח שההסכם הבא שייבנה באמת יכלול את כל המדינות – המפותחות, המתפתחות, המפוקחות והמכחישות בתוקף.

2. הצהרה היסטורית בנושא "אבדן ונזקים". בפעם הראשונה מתייחס ההסכם לכך שיש לפצות מדינות מתפתחות עניות על נזקים ואבדן שייגרם להם כתוצאה ממשבר האקלים. בכך יש למעשה לקיחת אחריות של העולם הראשון על גרימת הנזק למדינות המתפתחות, שלא הצליחו עדיין להנות מפירות הפיתוח המודרני, אבל כבר סובלות מהמחיר הכבד שלו. עם זאת, ההצהרה גורסת שיוקם "מנגנון בינלאומי" להבטיח את הפיצוי הזה. איזה? איך הוא יעבוד? מניין יגיע הכסף ואיך יחולק? הישארו איתנו לפרק הבא. יש זמן.

יש בעצם העיסוק בנושא הזה משהו מעורר אי נוחות, ובעיני הוא מסמן סכנה לתבוסתנות המאמץ הגלובלי לצמצם את משבר האקלים (כי אף אחד כבר לא משלה את עצמו שניתן למנוע אותו), שעמדה במרכז האמנה המקורית, אי שם לפני יותר מעשרים שנה. בדרך התחלנו לדבר יותר ויותר על הערכות להשלכות העתידיות של המשבר, ועל בניית חוסן, ועכשיו, אנחנו כבר מדברים על פיצוי נזקים.

כפי שהיטיב לתאר את האירוניה נציג ממשלחת סיישל: " אם היו לנו התחייבויות ברורות להפחתת גזי חממה, לא היינו צריכים לבקש כסף להערכות להשלכות של המשבר. אם היה מספיק כסף להערכות להשלכות של המשבר, לא היינו צריכים לדבר עכשיו על פיצויי נזקים. מה הדבר הבא? פיצוי על אבדן האיים שלנו?"

בזווית המקומית, המשלחת הישראלית כידוע נעדרה מן השיחות (למעט נציגות נאמנה ואמיצה ממשרד החוץ, ונציגה יחידה של ארגוני הסביבה – ונרחיב על כך בפוסט אחר). זה לא פוטר אותם ואותנו מאחריות לפעול בשיא המרץ לקידום הנושא בארץ. לפני שמתחילים לדבר פה על פיצויי נזקים, עוד לא מאוחר להפחית את גזי החממה הנפלטים לנפש (מעל 10 טון לאדם בשנה), ולבנות את החוסן האזרחי והתשתיתי הנדרש אל מול שינויי האקלים שיגיעו אלינו.

 

** פוזט זה עלה גם בYNET בקישור זה.

דוחא: דיונים בזמן פציעות מול לחץ החברה האזרחית

כפי שהתרחש בועידות האקלים הקודמות, גם בדוחא גולשים הדיונים אל מעבר לדד ליין (יום שישי בשעה שש) ונכון לשעה זו הדיונים עדיין נמשכים בנסיונות נואשים להגיע למסמך שיוסכם על כולם.

ארגוני החברה האזרחית, בינים גרינפיס העולמית, WWF, רשת Climate Action Network, 350  ואחרים, ביקשו להפעיל לחץ על הדיונים להסכם שאפתני ומשמעותי, וקיימו מספר פעילויות במרכז הכנסים בו מתקיימת הוועידה, כולל הפגנה במסדרונות ממש מחוץ לאולם הכינוס. אבל כפי שכבר נוכחנו בעבר, דלתות האולמות עבות ביותר, ובתוך חדרי הדיונים בדחיפות הברורה שקיימת בחוץ לתגובה מהירה, חדה ומחייבת לשינויי  האקלים מתעמעמת באורח פלא ושיקולים פוליטיים שונים הופכים משמעותיים הרבה יותר.

בסרטון: הפגנה שקטה של פעילי סביבה ביום האחרון (הרשמי) לדיונים

מפגינים מחוץ לאולם הוועידה. מקור: Louise Gray, בלוג האקלים של הגארדיאן

על מה עדיין דנים? על כל אותם נושאים העיקריים של שיחות האקלים:

1. המשך פרוטוקול קיוטו, המכשיר היחיד בעל תוקף חוקי קיים, או פתרון אחר, עד לכניסת בסכם חוקי חדש לתוקף ב2020

2. בניית הסכם חוקי חדש שאמור להתקבל עד 2015 ולהכנס לפעולה ב-2020, אמור לחול על כל המדינות, בניגוד לפרוטוקול קיוטו

3. העברת כספים למיניהם – בעיקר תמיכה כספית במדינות מתפתחות שזקוקות לסיוע דחוף הן למעבר לפיתוח מופחת פליטות גזי חממה והן להתמודדות עם השלכות משבר האקלים (לשם קבלת סדר גודל, אובאמה ביקש השבוע מהקונגרס לאשר 60 מליארד דולר לתיקון נזקי הסופה סנדי בלבד). בנוסף, מדינות שונות כמו מדינות הנפט, לוחצות לקבל התחייבות לפיצויים על פגיעה צפויה בהכנסות שלהן, במידה והעולם אכן יחליט סוף סוף להפחית שימוש מאנרגיה פוסילית מזהמת.

 

תמונה ממושב הדרג הגבוה, בדוחא, שלשום.
מקור : IISD

 

עם הפנים לקטר [1]

בעוד כחודשיים תתקיים בקטר הוועידה ה-18 של המדינות בנושא אמנת האקלים של האו"ם. לקראת הוועידה לקחנו על עצמנו את המשימה לעשות סדר. להלן עדכון ראשון בסדרה.

שיטפונות באסיה, הוריקנים, שבירת מאות שיאי חום ובצורת בארה"ב וקצב המסה חסר תקדים של כיפת הקרח בקטבים ליוו את סבב השיחות האחרון של המדינות על אמנת האקלים שהסתיים לאחרונה בתאילנד. כמו שלטי ניאון מהבהבים סביב משחק כדורסל, האם השחקנים נתנו לאזהרות סביבם "להפריע"? האם הסימנים האלה בשטח נתנו "פוש" חיובי לשיחות האקלים?

 דו"ח אחר דו"ח מבשרים לנו שכל מה שנעשה עד כה לצמצום פליטות גזי החממה בעולם – אינו מספיק. פליטות גזי החממה בעולם ממשיכות לעלות במקום לרדת, ובקצב הזה אין שום סיכוי – כך מזהירים מדענים – שנצליח למנוע התחממות גלובלית נמוכה מ-2 מעלות צלסיוס בטמפ' העולמית הממוצעת, מה שסומן כתחום שייאפשר המשך קיום חיים סבירים במרבית האזורים המיושבים כיום.

הדיונים בבנגקוק. תמונה מתוך RTCC

סבב השיחות האחרון הסתיים השבוע בבנגקוק, לאחר שבוע של דיונים של הצוותים המקצועיים. לקראת כינוס הCOP  (כינוס משלחות המנהיגים שיתרחש בסוף נובמבר בקטר) – הלחץ להגיע לוועידה עם טיוטה מתקדמת ומוסכמת עולה.  לפי דיווחים שונים, חלק מהצוותים הביעו שביעות רצון זהירה על יעילות השיחות. נראה שפחות זמן הוקדש לויכוחים אודות הדיונים, ויותר זמן לעצם העניין.

נציג ממשלחת גרינפיס טען כי חלק ניכר מהקשיים הטכניים והלוגיסטיים שהפריעו עד כה להתקדמות טופלו. המדינות נמצאות כרגע במצב טוב יותר, כך שכשיגיע תורם של המדינאים, הם יצטרכו לבחור בין אופציות מוכנות: חלקן ייקחו אותנו להתחממות של יותר מארבע מעלות צלסיוס, וחלקן יסייעו להימנע מכך.

 אחד הנושאים העיקריים שעל הפרק הוא עתיד פרוטוקול קיוטו, שאמור להסתיים בסוף השנה הנוכחית. בוועידת דרבן, התקבלה החלטה להמשיך בו במתכונת מסוימת, עד שייחתם הסכם חלופי שיהיה בעל "אופי משפטי" ובתקווה מוצלח יותר.

לאחר השיחות בבנגקוק נראה שמתגבשת הסכמה להמשיך לתקופת התחייבות שניה של פרוטוקול קיוטו מייד לאחר תום התקופה הנוכחת – כלומר החל מינואר 2013. בשורה נוספת היא שמספר מדינות סוררות שפרשו מקיוטו, שוקלות לחזור אליו. בין מדינות אלה אוסטרליה (שמקדמת איחוד הסחר בפליטות שלה עם האיחוד האירופאי), אוקראינה וניוזלינד. אל חשש, ארצות הברית עדיין אינה מראה שום סימן שתחרוג מעמדתה הקבועה ותשקול להתחייב להפחתת פליטות גזי חממה.

העולם מתכנס בריו

"We need to invent a new model – a model that offers growth and social inclusion – a model that is more respectful of the planet's finite resources. That is why I have made sustainable development my number one priority."

– UN Secretary-General Ban Ki-moon

עלינו להמציא מודל חדש. מודל המציע צמיחה ושיתוף חברתי, מודל שמכיר בגבולות של המשאבים של כדור הארץ. פיתוח בר קיימא הוא בראש סדר העדיפויות שלי.
מזכ"ל האו"ם – באן קי-מון

אז מה קורה בוועידה? הצוותים מנסים עדיין לקדם את טיוטת ההסכם שאמור להחתם בסוף הוועידה, ולהגדיר עקרונות להמשך פיתוח בר קיימא בכל המדינות שתצטרפנה בחתימתן. המאמץ הוא להביא את הטיוטה כמה שיותר קרוב לנוסח סופי, מוסכם ומגובש. עדיין, נותרו נושאים רבים שנמצאים בחוסר הסכמה בין המדינות. חלקם נראים מהותיים, חלק שטחיים.

במסדרונות שמענו לא מעט טענות על כך שהויכוחים נועדו למטרה אחת בלבד: מניעת כל החלטה מחייבת שתאלץ מדינות, בעיקר מערביות מתועשות, לסטות מהמסלול הנוח שהן נמצאות בו כיום.  נשמע מוכר?
זו דינאמיקה שהכרנו לעומק בוועידת האקלים של האו"ם לפני חצי שנה בדרום אפריקה…

בניגוד למסלול השיחות בנוגע למשבר האקלים, לוועידה הזו אין צפי ברור. בוועידת האקלים, לפחות מנקודת המבט של החברה האזרחית, כל תוצאה שלא הביאה לחתימת הסכם ברור ומחייב שמגביל את פליטות גזי החממה של המדינות הוא כשלון. בריו קשה לקבוע גבול ברור כלכך, היות ומראש התוצאה הצפויה במסלול השיחות הרשמיות הוא מסמך הצהרתי מטבעו. אפשר לומר שלאור התנהלות השיחות הבינלאומיות בנושאים סביבתיים בכלל בשנים האחרונות, מפלס הציפיות מוועידת ריו+20 נמוך במיוחד.

אז מה מביא לוועידה הזו למעלה מ-60 אלף איש מכל התחומים ומכל הגילאים?
וועידת ריו+20 היא מפגש היסטורי, בין דורי, בין תרבותי. אנשים מכל העולם ייפגשו לחלוק מחשבות, רעיונות ודרכים מעשיות לשפר את העולם. במקביל למסלול הדיונים מתקיימים בכל רגע נתון עשרות אירועים אחרים, רשמיים יותר ופחות, וכמובן אלפי מפגשים צפויים ובלתי צפויים. יש מקום רב ליצירתיות ופיתוח פתרונות מעשיים "מהשטח" – ולא רק כאלה שיוכתבו על ידי מדינות. רואים את זה יפה מאוד כבר בפעילות עצמאית של מאות ערים ברחבי העולם.

מעניין לקרוא מה שחושב על זה גוסטאבו פנוסקה, ראש המוסד למשאבי טבע וסביבה גלובאלית, שהיה בוועידת ריו ההיסטורית ב-1992, במאמר שלו "למה וועידת ריו תצליח":

"The old admonition to think globally and act locally is striking back with a vengeance. Let's hope that at Rio, while the adults are kept busy playing the customary game of  Scrabble with their conference texts, the creative party will take over unsupervised. I truly feel that something special is about to happen"
Gustavo A. B. de Fonseca, head of Natural Resources at the Global Environmental Facility, and veteran of Rio 1992, "why Rio+20 will succeed"

אז מה היה לנו? (חלק א)

כשלון מוחלט בהגעה להסכם היה אופציה קטסטרופלית אבל לא דמיונית ממש עד השעות האחרונות של וועידת האקלים בדרבן, דרום אפריקה. הוועידה, שהיתה אמורה להסתיים ביום שישי בערב, ננעלה לבסוף לאחר מרתון בלתי נפסק של דיונים והתייעצויות רק ביום ראשון בבוקר, בליווי אנחת רווחה גדולה מנציגי המדינות, ובייחוד מהמדינה המארחת.

 וועידת האקלים היא למעשה כינוס סביב מדורת השבט העולמית. המאמץ להגיע לקונצנזוס בנושאים פוליטיים, רגישים וכלכליים כאלה עם לא פחות מ-195 מדינות הוא אתגר אדיר. לפיכך, לאחר רכבת הרים בין רגעי ייאוש ותקווה, אפשר לומר שבמישור הדיפלומטי הבין לאומי התוצאה מפתיעה לטובה (טוב, גם זה לא קשה, בהתחשב בכך שהציפיות היו בגובה פני ים המלח). נחישותם של נציגי המדינות במהלך הדיונים ובמיוחד נציגי דרום אפריקה והאיחוד האירופאי להביא את המו"מ לתוצאה חיובית כנגד כל המכשולים, וכן מסירותם של רבים שישבו במשך שעות ארוכות ומתישות ולא הרפו עד שעלה עשן, ראויות לציון.

 מנגד, כשמחפשים את ה"תכלס" בין השורות הארוכות של ההסכם (וזו מן הסתם הנטייה שלנו ושל רבים אחרים) – מגלים שיש מעט ממנו, מעט מידי. האם "חבילת ההסכמות" של דרבן מספקת לפעולה אמיתית, שתמנע השלכות הרות אסון עקב משבר האקלים? אנחנו בספק.

 אז מה יצא מזה? כשענן רקיעות הרגליים והדיווחים המבלבלים הולך ומתפזר,אפשר לעשות קצת סדר בדברים. להלן עיקרי ההבנות שהושגו בתום וועידת דרבן, והשלכותיהן:

 1.יש הסכם. כלומר, יהיה.

ההבנות שהושגו בסוף וועידת דרבן ונקראות Durban Platform for enhanced action אינן מהוות עדיין הסכם "גלובלי, שאפתני, חוקי ומחייב" – כפי שמתבקש מזה מספר שנים להשיג בתום ועידה שכזו. מדובר, כמו בהסכם שהושג בקנקון בשנה שעברה, באוסף הסכמות פוליטיות במגוון רחב של נושאים, שבעיקר מתווים דרך להמשך התהליך – שסופו יהיה בהסכם מחייב שכזה. עם זאת, הן מעלות את הדיונים על פסים חדשים, ויש האומרים פורצי דרך.

המדינות החליטו על מפת דרכים, שתוביל להסכם בעל תוקף משפטי שיחול על כל המדינות החברות באמנה, בנושא הפחתת גזי החממה (מיטיגציה"), הערכות להשלכות המשבר ("אדפטציה"), מקורות המימון, אופן הדיווח והבקרה על הפעולות שנעשות במסגרת ההתחייבויות, העברת טכנולוגיות ועוד. כלומר, הויכוח הנצחי אודות החובה שלמדינות מתפתחות כמו סין והודו להפחית גם הן בגזי החממה שלהן אמור להסתיים כאן. לצורך כך מוקמת זרוע חדשה תחת האמנה: Ad-Hoc working group on the Durban Platform for enhanced Action

על ההסכם החדש, שיחליף את פרוטוקול קיוטו, להחתם עד שנת 2015 (COP21!) ולהיכנס לתוקף – כלומר להשפיע בשטח לא יאוחר משנת ..2020.
המשמעות: עוד 8 שנים של דיונים, התפלפלויות דיפלומטיות, מאבקי כח – ומעט מאוד עשייה ברמה בינלאומית, בשטח.

 פריצת דרך בדיונים הושגה כאשר האיחוד האירופאי קשר בין המשך פרוטוקול קיוטו לבין חתימה על הסכם מחייב עתידי, והציג את נכונותו להתחייב לתקופת התחייבות נוספת תחת תנאי פרוטוקול קיוטו – גם ללא הצטרפות ארה"ב והכלכלות המתפתחות (סין, הודו, ברזיל) – בתמורה לכך שכלל המדינות תתחייבנה למפת הדרכים שסופה בהסדר מחייב חדש.

מאת Brandan WArgus' מתוך http://africartoons.com/cartoon

ברור לכולם שבמסגרת ההסכם החדש ישונו ההגדרות שקיימות כרגע בקיוטו לגבי המדינות המפותחות ("אנקס 1") והמתפתחות, ובהתאם לכך – גם החובות והזכויות שיחולו עליהן. זה משנה לחלוטין את התמונה הקיימת ואת יחסי הכוחות. עבור ארצות הברית למשל, יהיה טיעון נוח יותר לשיווק ההסכם בבית. כפי שהתבטא נציג ממשלחת ארצות הברית, הסברת הנושא כלפי הקונגרס ובית הנבחרים "הפכה להיות מבלתי אפשרית לקשה ביותר".

 הודו כמעט וקברה את היוזמה שעתיים לפני תום הוועידה, עד שהושגה פשרה בלחץ דרום אפריקה והאיחוד האירופאי, בצורת הגמשת הניסוח של הגדרת ההסכם שאמור להתקבל עד 2015: השגת "תוצאה מוסכמת בעל תוקף משפטי" שתתקבל על ידי כלל החברות באמנה. הניסוח הזה משאיר פתח מעורפל ורחב מספיק לצרות עתידיות, כשמדינות כמו הודו תלחמנה להפחית את המגבלות שיוטלו עליהן.

 2. אין ואקום. כלומר, באופן רשמי

כאמור, בזכות הלחץ של האיחוד האירופאי ומדינות מתפתחות רבות, הוסכם לבסוף על תקופת התחייבות נוספת תחת פרוטוקול קיוטו שתכנס לתוקף מה-1 בינואר 2013. מועד סיום התקופה טרם סוכם – האופציות שסומנו הן דצמבר 2017 או 2020.

 המשמעות: מסיבות שונות, כמו למשל משום שארצות הברית מעולם לא היתה חלק בפרוטוקול, וקנדה בדיוק הודיעה על פרישתה ממנו, קיים פער עצום בין השאיפה להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-2 מעלות צלסיוס בממוצע השנתי, לבין ההפחתות בפועל בגזי החממה מתוקף פרוטוקול קיוטו.

עם זאת, כנראה שמדובר ברע במיעוטו, שכן האפשרות השנייה היתה לא להמשיך בשום מסגרת להפחתת פליטות עד שיושג אולי הסכם חדש.

 בינתיים, נקבעה התקופה של עד 2015 כ"בחינה מחודשת" (Review), במהלכה ייבדקו אם היעדים הקיימים עומדים בקנה אחד עם מטרת ההגבלה של ההתחממות לעד שתי מעלות צלסיוס בממוצע העולמי, ועם מטרות האמנה בכלל. הדיווח התקופתי החמישי של הפאנל הבין ממשלתי על משבר האקלים (IPCC) – הסמכות המדעית לענייני משבר האקלים-  אמור לצאת בתקופה זו ולשמש כבסיס לבחינה זו.

3. הפיל שבחדר

כל דיון במהלך הוועידה שהתיימר להסתיים בהסכמה על מספרים ממשיים (יעדים להפחתת פליטות, מיסוי על פליטות גזי חממה, ואפילו שנת השיא – השנה שבה יחול שיא פליטות גזי החממה ולאחריה תחול ירידה ממושכת) – הסתיים ללא כל יכולת החלטה של המדינות בשל פערים גדולים מידי וחוסר נכונות להתפשר.

רבות דובר על הצורך הדחוף "להעלות את רמת השאפתנות של ההסכמים" – במילים אחרות, להגביל עוד יותר את פליטות גזי החממה – אבל בחבילת ההסכמות אין לכך ביטוי ממשי מלבד קריאה לעשות זאת בהמשך.

 המדינות המפתחות צריכות להצהיר על יעדי ההפחתה שלהן לתקופת ההתחייבות השנייה עד ה-1 במאי 2012, אך ללא הנחיות נוספות. כן נכתב, שהמדינות המפותחות ישאפו לכך שסך הפליטות מתחומן יופחתו לפחות בשיעור של בין 25 ל-40 אחוז (כן כן, טווח נוח של 15 אחוזים שמנמנים) עד שנת 2020, בהשוואה לרמת הבסיס של שנת 1990, אולם אין התייחסות פרטנית ליעדים שצריכים להיגזר מכך כלפי כל מדינה.

4. מה כן..?

למרות המשבר הכלכלי וניסיונות של מעצמות לסגת בהן מההבטחה שניתנה בקנקון ליצור קרן סיוע של לא פחות ממיליארד דולר בשנה עד שנת 2020, דרבן הצליחה לשמור על נושא המימון חי וקיים, כשהדיונים על "איך, מי וכמה" צפויים להמשך.

 

נעילת הועידה. נשיאת הוועידה זוכה לתשואות. מתוך http://unfccc.int/

התקדמות נרשמה גם בנושא של הערכות להשלכות משבר האקלים (אדפטציה) – עם החלטות על הקמת ועדת אדטפציה – כמה אנשים יהיו בה, מאילו מדינות, מה יהיו התפקידים והסמכויות שלה ועוד. בגדול, מדובר בגוף נוסף תחת האמנה, שתפקידו לקדם בפועל פרויקטים נחוצים ודחופים ביותר על הקרקע בשטח מדינות שחשופות יותר להשלכות של שינויי האקלים.

 עוד הושגה התקדמות טכנית בנושאים של העברת טכנולוגיות, פיתוח יכולות וכדומה, אם כי אלה נחשבים "כסף קטן" לעומת השאלות העיקריות שתיארנו.

 בפוסט הבא: על "אינדאבה" ו"אובונטו" ואיך הם באו לידי ביטוי גם בעולם הוירטואלי, על שאלת הצדק והשיוויון – והחיבור לתנועת הצדק החברתי בכל העולם…

24 שעות אחרי מועד סיום הוועידה -עדיין מדברים…

וועידת דרבן היתה אמורה להינעל אתמול (שישי), אבל הדיונים עדיין נמשכים ממש ברגעים אלה. לחץ הזמן והעייפות נראים בבירור על פני הנציגים. חלק מהמשלחות גם היו צריכות לעזוב והחשש הוא שהנוכחות לא תהיה מייצגת בצורה מספקת. ובכל זאת, הדיונים ממשיכים.

כמו שכבר אמרנו, בשלב הזה שהוא כבר הרבה אחרי הדקה התשעים, עקרון השקיפות מתפוגג. כל ה"אקשן" מתרחש מאחורי דלתות סגורות ולנו, ולשאר העולם, נותר רק לקושש פירורי מידע מפה ומשם.

למיטב הבנתנו, אמש לקראת חצות פורסמה טיוטה חדשה להסכם, גם היא לא מעובדת מספיק – כ-56 עמודים שמורכבים מכמה מגרסאות שונות לכל פרק (במקרים בהם לא הצליחו לאחד נוסחים ולהסכים על טקסט יחיד). שרים וחברי הדרג הגבוה נפגשו לדון בטיוטה הזו משעות הבוקר המוקדמות היום (שבת), כשדיון רחב יותר נקבע ל-10 בבוקר, ומאוחר יותר נדחה לארבע אחר הצהריים.

הטקסט המדובר לא מסכים על יעדים להפחתת פליטות גזי חממה, אלא דן במסגרת להמשך התהליך – אם תהיה המשכיות לפרוטוקול קיוטו, אם יחולו בו שינויים – ואם כן אם תהיה תקופת ביניים שבמהלכה יוגדרו מחדש הסטטוסים של מדינות שונות, ובהתאם גם החובות והזכויות שיחולו עליהן. גם אופציה של אי חידוש ההסכם או כל פעילות אחרת קיימת – אבל בסבירות נמוכה יותר. כרגע נראה שמבין המדינות המפותחות הגדולות רק האיחוד האירופאי תומך בהמשך רציף של פרוטוקול קיוטו. מרבית המדינות הגדולות והבעייתיות, כולל חלק מה"כלכלות העולות" דרום אפריקה וברזיל, נוטות להסכים על תקופת דיונים (review) שתמשך עד 2015, אז ייחתם (בשאיפה), הסכם מחייב עולמי חדש, שייכנס לתוקף עד 2020.

כלומר, הסכם, אם ייחתם כזה, יהיה רק לגבי התווית דרך אפשרית לגבי ה-הסכם שכולנו מקווים לראות כבר לא מעט שנים. בקרב הארגונים האזרחיים הרבים שעוקבים אחר הוועידה מתחזקת התחושה שאסור לחכות יותר לממשלות לתת את הטון במסגרת הקיימת למו"מ. גם חברי משלחות רשמיות נשמעו מתבטאים כנגד משטר האמנה, שמחייב להגיע לקונצנזוס עם כל המדינות על מנת להתקדם. "אם ארצות הברית לא מוכנה להתקדם, לפחות שלא תפריע לאלה שמוכנות לרוץ קדימה. צריך למצוא מנגנון או שיטה שתאפשר התקדמות של חלק מהמדינות ללא הסכמה של הכלל. כרגע כולנו תקועים" אמר מאחורי הקלעים נציג של האיחוד האירופאי.

ובנתיים, נראה שהיה ניסיון תמוה לזייף טיוטת הצעה להסכם שכביכול נכתבה על ידי מספר מדינות בחשאי. כולן הכחישו את העניין וככל הנראה, לאור כל מיני אי דיוקים והתרשלויות (החל משוני בנקודות תוכן מהותיות שמנוגדות לעמדה הידועה של המדינות האלה ועד טעות בתאריך ושימוש בפונט הלא נכון) – אכן מדובר בטעות או נסיון מרושל לזיוף ולטירפוד הסכמה. נשיאת הוועידה נאלצה לבזבז זמן יקר ולפרסם הצהרה רשמית שהטקסט התמוה אינו נלקח בחשבון.

שעות אחרונות – האם נראה עשן לבן?

אלה הן השעות האחרונות של וועידת האקלים של האו"ם בדרבן, דרום אפריקה, וענן כהה של חוסר ודאות אופף את מרכז הדיונים. המשלחות היו ספונות בחדרי הדיונים עד שעות מאוחרות בלילה ושוב עובדות מהבוקר, אבל עדיין לא ברור עד כמה אקורד הסיום של הוועידה יהיה צורם.

העולם מחכה למנהיגות.

רק כדי לחדד את המשמעות, נזכיר שבקנקון הוחלט להגביל את פליטות גזי החממה באופן שימנע את ההתחממות העולמית ליותר מתוספת של שתי מעלות צלסיוס בממוצע הטמפ' הגלובאלית.

גם עליה כזו תגרום במקומות מסוימים (כמו ישראל) להתחממות כפולה למעשה. במקומות מסוימים, ההתחממות תהפוך אזורים מאוכלסים שלמים לבלתי מתאימים למחיה. לפי דו"ח של סוכנות הפיתוח של האו"ם, התחממות של ארבע מעלות בממוצע בטמפ' העולמית תגרום לתמותה נוספת של כ-400 מליון אנשים נוספים ברחבי העולם. רק לאחרונה פורסם שנקודת ה"אל חזור", לפי תחזיות מדעיות עלולה להתרחש בעוד כחמש שנים.

ובדיונים עדיין שוקלים אפשרות לדחות כל פעילות משמעותית לעוד עשור. החלטה כזו, לרבים ברחבי העולם, פירושה גזר דין מוות.

כמו בוועידות קודמות, למרות מאמצים ומאמצים לכאורה לשמור על "שקיפות ופתיחות" לאורך כל הוועידה (נשיא הועידה אף פרסם מסמך מיוחד בשם "התמונה הגדולה" ובה מוצגות, בגדול, האפשרויות העומדות בפני המדינות להמשך התהליך הבינ"ל) – כשהדיונים נכנסים ל-24 השעות האחרונות, השקיפות מתמסמסת. עכשיו הכל נסגר מאחורי הקלעים, בקבוצות המו"מ ולא מול המצלמות.

במסדרונות מתרוצצים כתבים, בני נוער ופעילים מארגונים שונים ומנסים להבין לאן מנשבת הרוח. אתמול הסתמן כי האיחוד האירופאי הוביל עמדה לפיה הם מוכנים להתחייב על המשך פרוטוקול קיוטו, בתנאי שיוחלט על "מפת דרכים" לקראת תקופת התחייבות נוספת החל מ-2015. כמאה ועשרים מדינות הצטרפו ליוזמה. ארצות הברית, קנדה ורוסיה לא מעוניינות כמובן לחתום על יוזמה כזו, וכעת מופעלים עליהן לחצים. העמדות של הודו וברזיל לא ברורות לגמרי, וכן לא עמדתה של סין. ולמרות זאת מדינות רבות נאחזות בפרוטוקול קיוטו, או מה שנשאר ממנו, כמו מלחים בשברי ספינה טובעת בלב ים.  אחרי הכל, זה המכשיר היחיד שקיים, גם אם רק בתוך בסיס רעוע להמשך.

עוקבים אחר שידורים מתוך האסיפה הכללית של הכנס במקביל, אזורי התצוגה וההרצאות הולכים ומתרוקנים.

מחוץ לחדרי הדיונים, אנשים טרוטי עיניים צמודים למחשבים האישיים, ניזונים מהתקשורת (כמונו), אוספים חומרים לקריאה וכרטיסי ביקור, ומחכים לחדשות טובות. דבר אחד (כמעט) בטוח, ורבים שואבים ממנו תקוה: המארחים דרום אפריקאים השקיעו מאמצים רבים בניהול וארגון הועידה. נעילת הועידה ללא הצהרה כלשהי, ללא התווית קווים כלשהם – קלושים ככל שיהיו- להמשך, תהיה כישלון מהדהד שהדרום אפריקניים לא יאפשרו. נמשיך לעדכן.

הוועידה ננעלת מחר: הדיונים במשבר

רגע של שקט ותדהמה הקפיא אתמול את חדר הדיונים בנושא שיתוף הפעולה ארוך הטווח תחת אמנת האקלים, כשנציגי ארצות הברית הציגו, בלי להתבלבל, את הצעתם לדחות כל הסכם או התחייבות אחרת עד לשנת 2020.

כלומר, עשור שלם של חוסר פעילות וחוסר התקדמות בשטח. כמובן שהם הציגו זאת כטווח זמן שיאפשר "דיון מעמיק ובחינה מחודשת"' אבל למליוני אנשים מסביב לעולם, המשמעות היא לא פחות מאשר אסון וגזר דין מוות.

באחד מחדרי הדיונים. מאחור: הסתודדות של נציגי קבוצת המו"מ של G77 – המדינות המתפתחות

אם זה לא מספיק, בדיון אחר לא רחוק משם, האיחוד האירופי הצטרף בצעד קריטי לעמדתה של ארצות הברית להקפיא באופן זמני את המימון ארוך הטווח שהובטח כבר בקנקון למדינות המתפתחות.

ארגון 350 פתח בעצומה אינטרנטית שאתם מוזמנים להצטרף אליה כאן – בקריאה לארצות הברית לא לעכב את הדיונים בעשור.

נמשיך לעדכן…

שלב הדרג הבכיר: המנהיגים הגיעו. האמנם?

לאלה מאיתנו שנחשפים לראשונה מקרוב לסבך התהליך הדיפלומטי, נוכל לספר שהועידה עצמה מורכבת למעשה משני שלבים. השבוע הראשון שייך לאנשי המקצוע, בגדול. בשבוע זה המשלחות כוללות לרוב אנשי מקצוע מתחומים שונים שנוגעים לנושאי הדיונים: אנשי סביבה, עו"ד, כלכלנים, פקידי ממשל למיניהם ואחרים. תפקידם הוא להמשיך את הדיונים הקדחתניים על הטיוטות של המסמכים בכל אחד מהנושאים השונים, ולהביא אותם למצב מתקדם ככל הניתן, לקראת החלק השני.

החלק השני הוא ה"מאני טיים", ומכונה גם הhigh level segment, מכיוון שאליו מגיעים פוליטיקאים בכירים יותר שיש להם את הסמכות מידי המדינה לקבל החלטות: שרים, ראשי ממשלה, נשיאים ושגרירים. לקראת פתיחת החלק הזה הלחץ ניכר יותר ויותר במסדרונות. אנשים באמת עובדים עד השעות הקטנות, מתווכחים ללא לאות על מיקומי פסיק בטיוטות, ומדקדקים בפרטים. באופן אישי, הייתי מודה שהמסירות הזו כמובן ראויה להערכה, אלמלא היא היתה מלווה בנוקשות עורף, חוסר מוכנות מוחלט להתגמשות, והתמקדות בניירות במקום במציאות.

היום נפתח מושב הדרג הבכיר בועידה.
כמקובל, טקס הפתיחה כלל פאנל בכיר בהשתתפות מנכ"ל האו"ם באן-קי-מון, המזכ"לית כריסטינה פיגוורז, נשיאת הוועידה התורנית וכן ראשי ממשלות שונים, נשיאים וגם נסיכים.
אחד אחד הם ניגשים לנאום, כשהנאומים היפים יימשכו ביומיים וחצי הבאים אל תוך הלילה.

לכלום יש אינטרס כזה או אחר. לנציגי האו"ם חשוב לעודד את המנהיגים לקחת החלטות אמיצות ולדחוף אותם קדימה. לא קל ליצור תחושת דחיפות ולהשאיר את הייאוש מחוץ לדלת. מצד שני, חלק מהנאומים נסחו בנו תחושת אופטימיות, או "כנגד כל הסיכויים" מזויפת.

ובכל זאת, יש משהו מרגש במשפטים כנים וחדים שצצים מידי פעם מבין סבך הדיפלומטיקה והגינונים המתבקשים. כמו קריאה נרגשת של נשיאת הועידה מהמנהיגים לאפשר לימי הועידה הזו להירשם בהיסטוריה כנקודת החלטה חיובית, מפנה לכיוון טוב יותר עבור הדורות הבאים, האמירה השקטה והמדויקת של המזכ"לית פיגוורז, "רבותי, הגיע הזמן להתמודד עם הקוצים הפוליטיים"; או רגע של קול רועד לנציג נאורו ואיי האוקיינוס השקט שכבר הולכים ומתפנים מבתיהם וסופרים לאחור עד ליום שבו יצטרכו לנטוש את האי שייעלם מתחת למים, כשאמר "שרים נכבדים, בשבילנו שינוי האקלים הוא באמת ובתמים, עניין של חיים ומוות".

האם המנהיגים, שועלי הדחיה המשופשפים, התרגשו גם הם?

האם הם באמת רואים לנגד עיניהם את ילדיהם וילדי ילדיהם כשהם קוראים את מאות טיוטות המסמכים?

האם הם באמת פתוחים למו"מ? נשיאת הועידה סיפרה שהם בחרו לסמן את הועידה במילה "אינדאבה", שפרושה בזולו "הידברות עמוקה", בגובה העיניים, ללא מעמדות- "כדי שאנשים באמת ידברו אחד עם השני ולא אחד אל השני". לא נכחנו בהרבה דיונים, אבל לא הרגשנו את רוח ה"אינדאבה" נושבת בחוזקה באזור הוועידה, לצערנו.

עם זאת, עדיין יתכנו הישגים. זה הזמן לראות אם המנהיגים מצדיקים את שמם.