אז מה היה לנו? (חלק א)

כשלון מוחלט בהגעה להסכם היה אופציה קטסטרופלית אבל לא דמיונית ממש עד השעות האחרונות של וועידת האקלים בדרבן, דרום אפריקה. הוועידה, שהיתה אמורה להסתיים ביום שישי בערב, ננעלה לבסוף לאחר מרתון בלתי נפסק של דיונים והתייעצויות רק ביום ראשון בבוקר, בליווי אנחת רווחה גדולה מנציגי המדינות, ובייחוד מהמדינה המארחת.

 וועידת האקלים היא למעשה כינוס סביב מדורת השבט העולמית. המאמץ להגיע לקונצנזוס בנושאים פוליטיים, רגישים וכלכליים כאלה עם לא פחות מ-195 מדינות הוא אתגר אדיר. לפיכך, לאחר רכבת הרים בין רגעי ייאוש ותקווה, אפשר לומר שבמישור הדיפלומטי הבין לאומי התוצאה מפתיעה לטובה (טוב, גם זה לא קשה, בהתחשב בכך שהציפיות היו בגובה פני ים המלח). נחישותם של נציגי המדינות במהלך הדיונים ובמיוחד נציגי דרום אפריקה והאיחוד האירופאי להביא את המו"מ לתוצאה חיובית כנגד כל המכשולים, וכן מסירותם של רבים שישבו במשך שעות ארוכות ומתישות ולא הרפו עד שעלה עשן, ראויות לציון.

 מנגד, כשמחפשים את ה"תכלס" בין השורות הארוכות של ההסכם (וזו מן הסתם הנטייה שלנו ושל רבים אחרים) – מגלים שיש מעט ממנו, מעט מידי. האם "חבילת ההסכמות" של דרבן מספקת לפעולה אמיתית, שתמנע השלכות הרות אסון עקב משבר האקלים? אנחנו בספק.

 אז מה יצא מזה? כשענן רקיעות הרגליים והדיווחים המבלבלים הולך ומתפזר,אפשר לעשות קצת סדר בדברים. להלן עיקרי ההבנות שהושגו בתום וועידת דרבן, והשלכותיהן:

 1.יש הסכם. כלומר, יהיה.

ההבנות שהושגו בסוף וועידת דרבן ונקראות Durban Platform for enhanced action אינן מהוות עדיין הסכם "גלובלי, שאפתני, חוקי ומחייב" – כפי שמתבקש מזה מספר שנים להשיג בתום ועידה שכזו. מדובר, כמו בהסכם שהושג בקנקון בשנה שעברה, באוסף הסכמות פוליטיות במגוון רחב של נושאים, שבעיקר מתווים דרך להמשך התהליך – שסופו יהיה בהסכם מחייב שכזה. עם זאת, הן מעלות את הדיונים על פסים חדשים, ויש האומרים פורצי דרך.

המדינות החליטו על מפת דרכים, שתוביל להסכם בעל תוקף משפטי שיחול על כל המדינות החברות באמנה, בנושא הפחתת גזי החממה (מיטיגציה"), הערכות להשלכות המשבר ("אדפטציה"), מקורות המימון, אופן הדיווח והבקרה על הפעולות שנעשות במסגרת ההתחייבויות, העברת טכנולוגיות ועוד. כלומר, הויכוח הנצחי אודות החובה שלמדינות מתפתחות כמו סין והודו להפחית גם הן בגזי החממה שלהן אמור להסתיים כאן. לצורך כך מוקמת זרוע חדשה תחת האמנה: Ad-Hoc working group on the Durban Platform for enhanced Action

על ההסכם החדש, שיחליף את פרוטוקול קיוטו, להחתם עד שנת 2015 (COP21!) ולהיכנס לתוקף – כלומר להשפיע בשטח לא יאוחר משנת ..2020.
המשמעות: עוד 8 שנים של דיונים, התפלפלויות דיפלומטיות, מאבקי כח – ומעט מאוד עשייה ברמה בינלאומית, בשטח.

 פריצת דרך בדיונים הושגה כאשר האיחוד האירופאי קשר בין המשך פרוטוקול קיוטו לבין חתימה על הסכם מחייב עתידי, והציג את נכונותו להתחייב לתקופת התחייבות נוספת תחת תנאי פרוטוקול קיוטו – גם ללא הצטרפות ארה"ב והכלכלות המתפתחות (סין, הודו, ברזיל) – בתמורה לכך שכלל המדינות תתחייבנה למפת הדרכים שסופה בהסדר מחייב חדש.

מאת Brandan WArgus' מתוך http://africartoons.com/cartoon

ברור לכולם שבמסגרת ההסכם החדש ישונו ההגדרות שקיימות כרגע בקיוטו לגבי המדינות המפותחות ("אנקס 1") והמתפתחות, ובהתאם לכך – גם החובות והזכויות שיחולו עליהן. זה משנה לחלוטין את התמונה הקיימת ואת יחסי הכוחות. עבור ארצות הברית למשל, יהיה טיעון נוח יותר לשיווק ההסכם בבית. כפי שהתבטא נציג ממשלחת ארצות הברית, הסברת הנושא כלפי הקונגרס ובית הנבחרים "הפכה להיות מבלתי אפשרית לקשה ביותר".

 הודו כמעט וקברה את היוזמה שעתיים לפני תום הוועידה, עד שהושגה פשרה בלחץ דרום אפריקה והאיחוד האירופאי, בצורת הגמשת הניסוח של הגדרת ההסכם שאמור להתקבל עד 2015: השגת "תוצאה מוסכמת בעל תוקף משפטי" שתתקבל על ידי כלל החברות באמנה. הניסוח הזה משאיר פתח מעורפל ורחב מספיק לצרות עתידיות, כשמדינות כמו הודו תלחמנה להפחית את המגבלות שיוטלו עליהן.

 2. אין ואקום. כלומר, באופן רשמי

כאמור, בזכות הלחץ של האיחוד האירופאי ומדינות מתפתחות רבות, הוסכם לבסוף על תקופת התחייבות נוספת תחת פרוטוקול קיוטו שתכנס לתוקף מה-1 בינואר 2013. מועד סיום התקופה טרם סוכם – האופציות שסומנו הן דצמבר 2017 או 2020.

 המשמעות: מסיבות שונות, כמו למשל משום שארצות הברית מעולם לא היתה חלק בפרוטוקול, וקנדה בדיוק הודיעה על פרישתה ממנו, קיים פער עצום בין השאיפה להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-2 מעלות צלסיוס בממוצע השנתי, לבין ההפחתות בפועל בגזי החממה מתוקף פרוטוקול קיוטו.

עם זאת, כנראה שמדובר ברע במיעוטו, שכן האפשרות השנייה היתה לא להמשיך בשום מסגרת להפחתת פליטות עד שיושג אולי הסכם חדש.

 בינתיים, נקבעה התקופה של עד 2015 כ"בחינה מחודשת" (Review), במהלכה ייבדקו אם היעדים הקיימים עומדים בקנה אחד עם מטרת ההגבלה של ההתחממות לעד שתי מעלות צלסיוס בממוצע העולמי, ועם מטרות האמנה בכלל. הדיווח התקופתי החמישי של הפאנל הבין ממשלתי על משבר האקלים (IPCC) – הסמכות המדעית לענייני משבר האקלים-  אמור לצאת בתקופה זו ולשמש כבסיס לבחינה זו.

3. הפיל שבחדר

כל דיון במהלך הוועידה שהתיימר להסתיים בהסכמה על מספרים ממשיים (יעדים להפחתת פליטות, מיסוי על פליטות גזי חממה, ואפילו שנת השיא – השנה שבה יחול שיא פליטות גזי החממה ולאחריה תחול ירידה ממושכת) – הסתיים ללא כל יכולת החלטה של המדינות בשל פערים גדולים מידי וחוסר נכונות להתפשר.

רבות דובר על הצורך הדחוף "להעלות את רמת השאפתנות של ההסכמים" – במילים אחרות, להגביל עוד יותר את פליטות גזי החממה – אבל בחבילת ההסכמות אין לכך ביטוי ממשי מלבד קריאה לעשות זאת בהמשך.

 המדינות המפתחות צריכות להצהיר על יעדי ההפחתה שלהן לתקופת ההתחייבות השנייה עד ה-1 במאי 2012, אך ללא הנחיות נוספות. כן נכתב, שהמדינות המפותחות ישאפו לכך שסך הפליטות מתחומן יופחתו לפחות בשיעור של בין 25 ל-40 אחוז (כן כן, טווח נוח של 15 אחוזים שמנמנים) עד שנת 2020, בהשוואה לרמת הבסיס של שנת 1990, אולם אין התייחסות פרטנית ליעדים שצריכים להיגזר מכך כלפי כל מדינה.

4. מה כן..?

למרות המשבר הכלכלי וניסיונות של מעצמות לסגת בהן מההבטחה שניתנה בקנקון ליצור קרן סיוע של לא פחות ממיליארד דולר בשנה עד שנת 2020, דרבן הצליחה לשמור על נושא המימון חי וקיים, כשהדיונים על "איך, מי וכמה" צפויים להמשך.

 

נעילת הועידה. נשיאת הוועידה זוכה לתשואות. מתוך http://unfccc.int/

התקדמות נרשמה גם בנושא של הערכות להשלכות משבר האקלים (אדפטציה) – עם החלטות על הקמת ועדת אדטפציה – כמה אנשים יהיו בה, מאילו מדינות, מה יהיו התפקידים והסמכויות שלה ועוד. בגדול, מדובר בגוף נוסף תחת האמנה, שתפקידו לקדם בפועל פרויקטים נחוצים ודחופים ביותר על הקרקע בשטח מדינות שחשופות יותר להשלכות של שינויי האקלים.

 עוד הושגה התקדמות טכנית בנושאים של העברת טכנולוגיות, פיתוח יכולות וכדומה, אם כי אלה נחשבים "כסף קטן" לעומת השאלות העיקריות שתיארנו.

 בפוסט הבא: על "אינדאבה" ו"אובונטו" ואיך הם באו לידי ביטוי גם בעולם הוירטואלי, על שאלת הצדק והשיוויון – והחיבור לתנועת הצדק החברתי בכל העולם…