וועידת האקלים בוורשה מסתיימת באכזבה

אי שם בין שבת לראשון, הרבה מעבר לדד ליין הרשמי (שנקבע ליום שישי בשעה 6), התפזרו אחרוני הנציגים של המשלחות ואיצטדיון הכדורגל הלאומי בוורשה שאיכלס בשבועיים האחרונים את האוכלוסיה המעונבת ביותר שראה מימיו, התרוקן סופית.

כרגיל בשנים האחרונות, המתח, הויכוחים, הדרמה ואי הודאות נמשכו ממש עד הרגע האחרון, ולכן עדיין לא כל הפרטים ידועים לגבי תוצאות הוועידה. עם זאת, מה שידוע מספק כדי לקבוע: ההסכם אליו הגיעו הוא חלקי ביותר ובקצב הזה המסלול הבינלאומי לא יושיע אותנו משינויי אקלים בלתי הפיכים. ואם היינו פיזית באולם הדיונים, גם אנחנו היינו עוזבים בכעס ותסכול יחד עם מאות נציגי הארגונים האזרחיים בשבוע שעבר.

 

נציגי הארגונים האזרחיים יוצאים מהוועידה באופן מאורגן בסוף השבוע שעבר. צילום adoptanegotior

עם מה יצאנו?

האם ניתן לצפות למשהו אופטימי מוועידה שמארחיה יוזמים במקביל וועידת "פחם ואקלים"?  בתום מספר ימים שבמהלכם נראה היה שהוועידה יורדת מהפסים לחלוטין, התוצאות עדיין מאכזבות. היום ברור לגמרי מה עומד על הכף. ברור שאין זמן יותר לדיבורי סרק. ברור שצריך לפעול באופן נחרץ ומהיר, לא עוד חמש שנים, לא מחר –אלא אתמול. על רקע הדחיפות והאיום האמיתיים, המעט שהושג ממש מתסכל ומרגיז.

"אנשים לפני פחם" מתוך המחאה מחוץ לוועידת האקלים. צילום: adoptanegotiator

 אנחנו מתנחמים בעובדה שמרבית הפעילות החשובה שמתקיימת להפחתת גזי חממה, התייעלות ומעבר לאנרגיה מקיימת – אינה באה לידי ביטוי במוכנות של מדינות להתחייב לתהליך הבינלאומי. מאות ערים נוקטות פעולה יום יום. ברמה מקומית ואזורית נעשים צעדים בשטח, מבלי לחכות להסכם בינלאומי, פשוט מתוך ההבנה שזו האופציה היחידה האפשרית לעתיד מקיים. בזירה הבינלאומית, לעומת זאת, מופעלים לחצים אדירים של בעלי הון שמשתקים את הממשלות ומונעים התקדמות ממשית.

 אז עם מה, בכל זאת, יצאנו מימי הדיונים בוורשה?

א. לגבי הפחתת גזי חממה

1. בשורה טובה אם כי לא מספיק משמחת היא, שהדד ליין של מעבר להסכם גולבלי מחייב בשנת 2015 עומד בעינו, למרות ניסיונות שונים לדחות ולשנות את ההחלטה הזו. למדינות השונות יש עד הרבע הראשון של 2015 לגבש יעדים ברורים של הפחתת גזי חממה, כולל תוכניות פעולה איך להשיג יעדים אלו.
2. חלק מהותי בהסכם שאמור להיחתם הוא, מעבר ממצב שבו יש אבחנה בין מדינות מתפתחות (שאינן מחויבות להפחית גזי חממה אלא רק להצהיר על מאמצים) ומדינות מפותחות (המחויבות, לכאורה, להפחית גזי חממה ולדווח על כך באופן מסודר) – למצב בו כל המדינות שוות בפני ההסכם, ומחויבות  לעשות מאמצים להפחתת גזי חממה. קבוצת G77 וסין – קבוצה המשתפת פעולה כקואליציה במו,מ וצוברת כח בשנים האחרונות, הצליחה להתעקש כי המדינות המתפתחות לא יצהירו על התחייבויות, אלא על תרומתן למאמץ – נוסח פחות מחייב.
3. לא נקבע, למרבה הצער, מה צריך להיות היעד המשותף (כמה גזי חממה חייבים להפחית באופן גלובלי על מנת למנוע התחממות עולמית מעל רף שתי מעלות צלסיוס בממוצע), עד מתי הוא צריך להיות מושג, ואיך בדיוק הוא יתחלק בין המדינות השונות (נושא שצפוי להיות טעון ביותר).
4. למרות כוונה "לחייב מדינות לנקוט צעדים שאפתניים" לפני כניסה לתוקף של ההסכם החדש (שיחתם אמנם, אולי, ב2015, אך ייכנס לתוקף ב-2020)  – עקב התנגדות של מדינות רבות נמנעה החלטה כזו, והנוסח הסופי שנחתם נוקט לשון רכה ביותר (מעודד מדינות לצעדים שאפתניים…).

 

מחאה בתוך הוועידה על התחמקות המדינות העשירות מנושא המימון המובטח. צילום: adoptanegotiator

נושאים נוספים:

5. מימון: המדינות המפותחות התחייבו כבר לפני שלוש שנים, בוועידת האקלים בקנקון (COP16) על הקמת "קרן אקלים ירוקה" שתסייע למדינות מתפתחות להטמעת אמצעי התייעלות, העברת ידע והפחתת גזי חממה. מדינות מפותחות ובראשן ארה"ב התחייבו לגייס לא פחות ממאה מיליארד דולר מידי שנה עד 2020 לפעילות הקרן.  במהלך הוועידה מחו נציגי מדינות מתפתחות וארגונים אזרחיים על "העלמות" הנושא, ולא נראה שההסכם בסוף הוועידה הצליח לענות על השאלות הבוערות: איך יגוייס הכסף? כיצד, מתי ולמי יחולק?
6. כפי שדיווחנו, נושא שעמד במרכז הסערה בוועידה היה דרישה של מדינות מתפתחות יחד עם סין להקים מנגנון שידון בנפרד ב"אובדן ונזק" – כשלמעשה מדובר בתביעת פיצויים מהמדינות המפותחות, על אסונות טבע הפוגעים במדינות העניות. חרף התנגדות עזה, המדינות המתפתחות השיגו הישג כשהוחלט שהוא יכלל בהסכם המתגבש, אך לא במנותק מנושא ההיערכות לשינויי אקלים ("אדפטציה").
7. התקדמות בפעילות דווקא הושגה במסלול הדיונים אודות אדפטציה – היערכות לשינויי האקלים. מנגנון לתמיכה בפרויקטים של בניית חוסן והיערכות החל לפעול בביצוע של הבנק העולמי, ובמהלך הוועידה דווח אודות הכספים שהועברו והפרויקטים המתוכננים. בנושא של ייעור (REDD+) גם חלה התקדמות בנושא מימון משותף למאמצי הגנה על יערות קיימים מפני כריתה.

דרישה לשוויון בין דורי. שבעת הדורות הבאים יסבלו ממעשינו.
צילום: adoptanegotiator

החור באוזון ומשבר האקלים – יש מקום לאופטימיות?

זוכרים את משבר החור באוזון? עד לא מזמן זה נחשב היה למשבר ה-סביבתי ה-גדול ביותר אי פעם. בזמן שנערכנו לסעודת ערב ראש השנה, ציינו ברחבי העולם את היום העולמי לשמירה על שכבת האוזון, במלוא 25 שנה לחתימת פרוטוקול מונטריאול.

מתוך wikinews.org

פרוטקול מונטריאול הוא הסכם בינלאומי שנוצר כתגובה למשבר החור באוזון, שהיווה דאגה עיקרית לשוחרי סביבה וקיימות בשנות ה70-90. ההסכם מפרט הגבלות של ייצור, ייצוא, ייבוא וצריכה של שורת חומרים הפוגעים בשכבת האוזון באטמוספירה, ומחלישים את תפקודה כשכבת הגנה נגד קרינה מזיקה מהשמש.

לא מעט אנשים מבלבלים עדיין בין תופעת החור באוזון, למשבר האקלים. יש לא מעט מן המשותף בין שתי התופעות הללו: שתיהן נגרמות עקב פעילות אנושית (פליטת גזים מתעשייה בעיקר) שמשנה את הרכב האטמוספירה המגינה עלינו. שתיהן, אם יוותרו במסלולן ללא תגובה נחושה ואסטרטגית ברמה עולמית, יתדרדרו לכדי משבר עולמי ושינויים מרחיקי לכת בתנאים המאפשרים לנו בינתיים לחיות בנוחות על פני הכדור. צורת ההתמודדות כנגד שתי הבעיות, דורשת שיתוף פעולה עולמי, שינויים נרחבים במנגנוני הייצור, הסחר, הצריכה וכו'. גם כאן מתגלות רגישויות בין מדינות מתפתחות למפותחות, בגלל הבדלים ביכולות ובמצב איכות החיים.

פרוטוקול מונטריאול נחתם כאמור לפני 25 שנה, עבר מאז חמישה תיקונים, ובמרבית המדינות המפותחות כבר נכנס ליישום במהלך העשור וחצי האחרונים. ישראל אישררה אף היא את הפרוטוקול, אולם ליישום מלא הוא נכנס כאן רק במהלך 2011. בסוכנות הסביבתית של האו"ם הכתירו השבוע את יישום הפרוטוקול כהצלחה. החומרים הבעייתיים (גזים המכילים תרכובות של כלור ופלואור עם פחמן – CFC) מופחתים באופן מבוקר ובכל העולם נמצאים להם בהדרגה תחליפים. עם זאת, החומרים שנפלטו כבר לאוויר ישהו באטמוספירה עוד שנים ארוכות, ויגרמו במהלכן להמשך הנזק לשכבת האוזון. בנוסף, מדינות מתפתחות עדיין משתמשות בחומרים אלה בשטחן, באופן חוקי ובלתי חוקי.

חשוב לציין, שחלק מהגזים שיוצרים נזק לשכבת האוזון, תורמים גם להגברת אפקט החממה ולמשבר האקלים. זו סיבה נוספת לזרז את התהליך, ולדאוג שחומרים אלה ייאסרו לשימוש באופן גורף – ובדחיפות.

רבים מתבלבלים בין שתי התופעות. אולי הטבלה תעזור לחדד את ההבדלים

ומה מצב החור באוזון באמת? ובכן, תודה ששאלתם. החור שמתרכז מעל הקוטב הדרומי, הגיע לשיא גודלו בשנת 2006. מאז, הוא הצטמצם מעט ושומר פחות או יותר על שטח יציב של כ-19 מליון קמ"ר. כל עוד כמות הפליטות מופחתת בהדרגה כפי שמתרחש כעת – יש מקום לאופטימיות.

משבר האקלים, בהשוואה למשבר החור באוזון, מסובך יותר לפתרון; נצטרך לעשות שינויים מרחיקי לכת, באופן בו אנחנו מייצרים אנרגיה, דואגים לניידות ותחבורה, מגדלים מזון, מייצרים מוצרים וכו'. למעשה, כמעט אין תחום בחיינו שלא יושפע מהצורך לשנות את דפוסי הפיתוח וההתנהלות הנוכחיים. יחד עם זאת, גם החור באווזן בזמנו נחשב לאתגר אמיתי לציוויליזציה האנושית… והנה, יש מקום לאופטימיות. אם האנושות מצליחה להתמודד בהדרגה עם החור באוזון, על ידי הסכמי סחר,ושיתופי פעולה בין לאומיים, אולי גם להסכם עולמי, מחייב וחוקי לגבי גזי חממה – תחת פרוטוקול קיוטו כזה או אחר – יש עתיד?

 כתבת YNET (אנגלית) על מצב האוזון

מה שראו משם

רגע לפני פרסום הסיכומים, חשבנו לשתף אותכם בשלושה סרטונים קצרצרים שמצאנו ברשת, כל אחד מהם משקף זווית אחרת של וועידת ריו, בפאזל המורכב של ההתרחשויות והאינטרסים שהרכיב את הוועידה. כי טוב מראה אוזניים, כי תמונה שווה אלף מילים, וכי צריך לראות כדי להבין….

איך זה עובד, בעצם?

לכל מי שתהה, איך נראים הדיונים על ההסכם? ואם כל הדיונים מתקיימים על ידי משלחות רשמיות, איך אמורים להשפיע נציגי החברה האזרחית (נשים, ילדים, חקלאים, אוכלוסיה ילידה, ארגונים לא ממשלתיים ועוד) על התהליך?  הוידאו הבא מראה קטע קצר מתוך דיון רשמי שנערך לפני פתיחת וועידת ריו אך משקף נאמנה את הלך הדברים. בדיון זה ניתנה רשות לנציגי תשע הקבוצות העיקריות המייצגות את החברה האזרחית להגיב על טיוטת ההסכם. הדוברת מייצגת את קבוצת הנשים.

:לחצו על התמונה לצפיה בסרטון

ון – שלטון- מזון

אם צפיתם בסרטון הקודם, אתם מבינים שהאקשן לא נמצא בתוך הדיונים הרשמיים…ונדנה שיווה, סופרת ופעילה מוכרת בעולם לטובת קיימות, ובייחוד מזון מקיים, מסכמת בראיון לא אופטימי זה את מה שהתרחש לדעתה בועידת ריו, ומתארת קשר הון-שלטון-מזון, בין הממשלות, תאגידי תעשיית הזרעים (ובראשם מונסנטו, המואשמת שנים בשיעבוד אוכלוסיות שלמות של חקלאים בכל העולם) ותאגידי תעשיית טכנולוגיה. קונספירטיבי? צפו והחליטו בעצמכם

:לחצו על התמונה לצפיה בסרטון

אוקיופיי ריו+20
סרטון מרתק אחר מראה הצצה לתוך פעילות אזרחית בתוך הוועידה,לאחר שהתבהר כי ההסכם שיחתם לא שונה הרבה מהטיוטות הלא שאפתניות שהוצגו קודם לכן, הובילה מהלך דמוקרטי, שהסתיים בעזיבה הפגנתית של הפעילים את הוועידה תוך שהם קוראים: "העתיד אנחנו רוצים אינו נמצא כאן", ומחזירים את אישורי הכניסה המיוחדים שלהם לוועידה.

ליחצו על התמונה לצפיה בסרטון:

אז מה היה לנו? (חלק א)

כשלון מוחלט בהגעה להסכם היה אופציה קטסטרופלית אבל לא דמיונית ממש עד השעות האחרונות של וועידת האקלים בדרבן, דרום אפריקה. הוועידה, שהיתה אמורה להסתיים ביום שישי בערב, ננעלה לבסוף לאחר מרתון בלתי נפסק של דיונים והתייעצויות רק ביום ראשון בבוקר, בליווי אנחת רווחה גדולה מנציגי המדינות, ובייחוד מהמדינה המארחת.

 וועידת האקלים היא למעשה כינוס סביב מדורת השבט העולמית. המאמץ להגיע לקונצנזוס בנושאים פוליטיים, רגישים וכלכליים כאלה עם לא פחות מ-195 מדינות הוא אתגר אדיר. לפיכך, לאחר רכבת הרים בין רגעי ייאוש ותקווה, אפשר לומר שבמישור הדיפלומטי הבין לאומי התוצאה מפתיעה לטובה (טוב, גם זה לא קשה, בהתחשב בכך שהציפיות היו בגובה פני ים המלח). נחישותם של נציגי המדינות במהלך הדיונים ובמיוחד נציגי דרום אפריקה והאיחוד האירופאי להביא את המו"מ לתוצאה חיובית כנגד כל המכשולים, וכן מסירותם של רבים שישבו במשך שעות ארוכות ומתישות ולא הרפו עד שעלה עשן, ראויות לציון.

 מנגד, כשמחפשים את ה"תכלס" בין השורות הארוכות של ההסכם (וזו מן הסתם הנטייה שלנו ושל רבים אחרים) – מגלים שיש מעט ממנו, מעט מידי. האם "חבילת ההסכמות" של דרבן מספקת לפעולה אמיתית, שתמנע השלכות הרות אסון עקב משבר האקלים? אנחנו בספק.

 אז מה יצא מזה? כשענן רקיעות הרגליים והדיווחים המבלבלים הולך ומתפזר,אפשר לעשות קצת סדר בדברים. להלן עיקרי ההבנות שהושגו בתום וועידת דרבן, והשלכותיהן:

 1.יש הסכם. כלומר, יהיה.

ההבנות שהושגו בסוף וועידת דרבן ונקראות Durban Platform for enhanced action אינן מהוות עדיין הסכם "גלובלי, שאפתני, חוקי ומחייב" – כפי שמתבקש מזה מספר שנים להשיג בתום ועידה שכזו. מדובר, כמו בהסכם שהושג בקנקון בשנה שעברה, באוסף הסכמות פוליטיות במגוון רחב של נושאים, שבעיקר מתווים דרך להמשך התהליך – שסופו יהיה בהסכם מחייב שכזה. עם זאת, הן מעלות את הדיונים על פסים חדשים, ויש האומרים פורצי דרך.

המדינות החליטו על מפת דרכים, שתוביל להסכם בעל תוקף משפטי שיחול על כל המדינות החברות באמנה, בנושא הפחתת גזי החממה (מיטיגציה"), הערכות להשלכות המשבר ("אדפטציה"), מקורות המימון, אופן הדיווח והבקרה על הפעולות שנעשות במסגרת ההתחייבויות, העברת טכנולוגיות ועוד. כלומר, הויכוח הנצחי אודות החובה שלמדינות מתפתחות כמו סין והודו להפחית גם הן בגזי החממה שלהן אמור להסתיים כאן. לצורך כך מוקמת זרוע חדשה תחת האמנה: Ad-Hoc working group on the Durban Platform for enhanced Action

על ההסכם החדש, שיחליף את פרוטוקול קיוטו, להחתם עד שנת 2015 (COP21!) ולהיכנס לתוקף – כלומר להשפיע בשטח לא יאוחר משנת ..2020.
המשמעות: עוד 8 שנים של דיונים, התפלפלויות דיפלומטיות, מאבקי כח – ומעט מאוד עשייה ברמה בינלאומית, בשטח.

 פריצת דרך בדיונים הושגה כאשר האיחוד האירופאי קשר בין המשך פרוטוקול קיוטו לבין חתימה על הסכם מחייב עתידי, והציג את נכונותו להתחייב לתקופת התחייבות נוספת תחת תנאי פרוטוקול קיוטו – גם ללא הצטרפות ארה"ב והכלכלות המתפתחות (סין, הודו, ברזיל) – בתמורה לכך שכלל המדינות תתחייבנה למפת הדרכים שסופה בהסדר מחייב חדש.

מאת Brandan WArgus' מתוך http://africartoons.com/cartoon

ברור לכולם שבמסגרת ההסכם החדש ישונו ההגדרות שקיימות כרגע בקיוטו לגבי המדינות המפותחות ("אנקס 1") והמתפתחות, ובהתאם לכך – גם החובות והזכויות שיחולו עליהן. זה משנה לחלוטין את התמונה הקיימת ואת יחסי הכוחות. עבור ארצות הברית למשל, יהיה טיעון נוח יותר לשיווק ההסכם בבית. כפי שהתבטא נציג ממשלחת ארצות הברית, הסברת הנושא כלפי הקונגרס ובית הנבחרים "הפכה להיות מבלתי אפשרית לקשה ביותר".

 הודו כמעט וקברה את היוזמה שעתיים לפני תום הוועידה, עד שהושגה פשרה בלחץ דרום אפריקה והאיחוד האירופאי, בצורת הגמשת הניסוח של הגדרת ההסכם שאמור להתקבל עד 2015: השגת "תוצאה מוסכמת בעל תוקף משפטי" שתתקבל על ידי כלל החברות באמנה. הניסוח הזה משאיר פתח מעורפל ורחב מספיק לצרות עתידיות, כשמדינות כמו הודו תלחמנה להפחית את המגבלות שיוטלו עליהן.

 2. אין ואקום. כלומר, באופן רשמי

כאמור, בזכות הלחץ של האיחוד האירופאי ומדינות מתפתחות רבות, הוסכם לבסוף על תקופת התחייבות נוספת תחת פרוטוקול קיוטו שתכנס לתוקף מה-1 בינואר 2013. מועד סיום התקופה טרם סוכם – האופציות שסומנו הן דצמבר 2017 או 2020.

 המשמעות: מסיבות שונות, כמו למשל משום שארצות הברית מעולם לא היתה חלק בפרוטוקול, וקנדה בדיוק הודיעה על פרישתה ממנו, קיים פער עצום בין השאיפה להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-2 מעלות צלסיוס בממוצע השנתי, לבין ההפחתות בפועל בגזי החממה מתוקף פרוטוקול קיוטו.

עם זאת, כנראה שמדובר ברע במיעוטו, שכן האפשרות השנייה היתה לא להמשיך בשום מסגרת להפחתת פליטות עד שיושג אולי הסכם חדש.

 בינתיים, נקבעה התקופה של עד 2015 כ"בחינה מחודשת" (Review), במהלכה ייבדקו אם היעדים הקיימים עומדים בקנה אחד עם מטרת ההגבלה של ההתחממות לעד שתי מעלות צלסיוס בממוצע העולמי, ועם מטרות האמנה בכלל. הדיווח התקופתי החמישי של הפאנל הבין ממשלתי על משבר האקלים (IPCC) – הסמכות המדעית לענייני משבר האקלים-  אמור לצאת בתקופה זו ולשמש כבסיס לבחינה זו.

3. הפיל שבחדר

כל דיון במהלך הוועידה שהתיימר להסתיים בהסכמה על מספרים ממשיים (יעדים להפחתת פליטות, מיסוי על פליטות גזי חממה, ואפילו שנת השיא – השנה שבה יחול שיא פליטות גזי החממה ולאחריה תחול ירידה ממושכת) – הסתיים ללא כל יכולת החלטה של המדינות בשל פערים גדולים מידי וחוסר נכונות להתפשר.

רבות דובר על הצורך הדחוף "להעלות את רמת השאפתנות של ההסכמים" – במילים אחרות, להגביל עוד יותר את פליטות גזי החממה – אבל בחבילת ההסכמות אין לכך ביטוי ממשי מלבד קריאה לעשות זאת בהמשך.

 המדינות המפתחות צריכות להצהיר על יעדי ההפחתה שלהן לתקופת ההתחייבות השנייה עד ה-1 במאי 2012, אך ללא הנחיות נוספות. כן נכתב, שהמדינות המפותחות ישאפו לכך שסך הפליטות מתחומן יופחתו לפחות בשיעור של בין 25 ל-40 אחוז (כן כן, טווח נוח של 15 אחוזים שמנמנים) עד שנת 2020, בהשוואה לרמת הבסיס של שנת 1990, אולם אין התייחסות פרטנית ליעדים שצריכים להיגזר מכך כלפי כל מדינה.

4. מה כן..?

למרות המשבר הכלכלי וניסיונות של מעצמות לסגת בהן מההבטחה שניתנה בקנקון ליצור קרן סיוע של לא פחות ממיליארד דולר בשנה עד שנת 2020, דרבן הצליחה לשמור על נושא המימון חי וקיים, כשהדיונים על "איך, מי וכמה" צפויים להמשך.

 

נעילת הועידה. נשיאת הוועידה זוכה לתשואות. מתוך http://unfccc.int/

התקדמות נרשמה גם בנושא של הערכות להשלכות משבר האקלים (אדפטציה) – עם החלטות על הקמת ועדת אדטפציה – כמה אנשים יהיו בה, מאילו מדינות, מה יהיו התפקידים והסמכויות שלה ועוד. בגדול, מדובר בגוף נוסף תחת האמנה, שתפקידו לקדם בפועל פרויקטים נחוצים ודחופים ביותר על הקרקע בשטח מדינות שחשופות יותר להשלכות של שינויי האקלים.

 עוד הושגה התקדמות טכנית בנושאים של העברת טכנולוגיות, פיתוח יכולות וכדומה, אם כי אלה נחשבים "כסף קטן" לעומת השאלות העיקריות שתיארנו.

 בפוסט הבא: על "אינדאבה" ו"אובונטו" ואיך הם באו לידי ביטוי גם בעולם הוירטואלי, על שאלת הצדק והשיוויון – והחיבור לתנועת הצדק החברתי בכל העולם…

24 שעות אחרי מועד סיום הוועידה -עדיין מדברים…

וועידת דרבן היתה אמורה להינעל אתמול (שישי), אבל הדיונים עדיין נמשכים ממש ברגעים אלה. לחץ הזמן והעייפות נראים בבירור על פני הנציגים. חלק מהמשלחות גם היו צריכות לעזוב והחשש הוא שהנוכחות לא תהיה מייצגת בצורה מספקת. ובכל זאת, הדיונים ממשיכים.

כמו שכבר אמרנו, בשלב הזה שהוא כבר הרבה אחרי הדקה התשעים, עקרון השקיפות מתפוגג. כל ה"אקשן" מתרחש מאחורי דלתות סגורות ולנו, ולשאר העולם, נותר רק לקושש פירורי מידע מפה ומשם.

למיטב הבנתנו, אמש לקראת חצות פורסמה טיוטה חדשה להסכם, גם היא לא מעובדת מספיק – כ-56 עמודים שמורכבים מכמה מגרסאות שונות לכל פרק (במקרים בהם לא הצליחו לאחד נוסחים ולהסכים על טקסט יחיד). שרים וחברי הדרג הגבוה נפגשו לדון בטיוטה הזו משעות הבוקר המוקדמות היום (שבת), כשדיון רחב יותר נקבע ל-10 בבוקר, ומאוחר יותר נדחה לארבע אחר הצהריים.

הטקסט המדובר לא מסכים על יעדים להפחתת פליטות גזי חממה, אלא דן במסגרת להמשך התהליך – אם תהיה המשכיות לפרוטוקול קיוטו, אם יחולו בו שינויים – ואם כן אם תהיה תקופת ביניים שבמהלכה יוגדרו מחדש הסטטוסים של מדינות שונות, ובהתאם גם החובות והזכויות שיחולו עליהן. גם אופציה של אי חידוש ההסכם או כל פעילות אחרת קיימת – אבל בסבירות נמוכה יותר. כרגע נראה שמבין המדינות המפותחות הגדולות רק האיחוד האירופאי תומך בהמשך רציף של פרוטוקול קיוטו. מרבית המדינות הגדולות והבעייתיות, כולל חלק מה"כלכלות העולות" דרום אפריקה וברזיל, נוטות להסכים על תקופת דיונים (review) שתמשך עד 2015, אז ייחתם (בשאיפה), הסכם מחייב עולמי חדש, שייכנס לתוקף עד 2020.

כלומר, הסכם, אם ייחתם כזה, יהיה רק לגבי התווית דרך אפשרית לגבי ה-הסכם שכולנו מקווים לראות כבר לא מעט שנים. בקרב הארגונים האזרחיים הרבים שעוקבים אחר הוועידה מתחזקת התחושה שאסור לחכות יותר לממשלות לתת את הטון במסגרת הקיימת למו"מ. גם חברי משלחות רשמיות נשמעו מתבטאים כנגד משטר האמנה, שמחייב להגיע לקונצנזוס עם כל המדינות על מנת להתקדם. "אם ארצות הברית לא מוכנה להתקדם, לפחות שלא תפריע לאלה שמוכנות לרוץ קדימה. צריך למצוא מנגנון או שיטה שתאפשר התקדמות של חלק מהמדינות ללא הסכמה של הכלל. כרגע כולנו תקועים" אמר מאחורי הקלעים נציג של האיחוד האירופאי.

ובנתיים, נראה שהיה ניסיון תמוה לזייף טיוטת הצעה להסכם שכביכול נכתבה על ידי מספר מדינות בחשאי. כולן הכחישו את העניין וככל הנראה, לאור כל מיני אי דיוקים והתרשלויות (החל משוני בנקודות תוכן מהותיות שמנוגדות לעמדה הידועה של המדינות האלה ועד טעות בתאריך ושימוש בפונט הלא נכון) – אכן מדובר בטעות או נסיון מרושל לזיוף ולטירפוד הסכמה. נשיאת הוועידה נאלצה לבזבז זמן יקר ולפרסם הצהרה רשמית שהטקסט התמוה אינו נלקח בחשבון.