אין ניסים במדבר. ועידת דוחא ננעלה בטון צורם

התמונה מתוך http://www.stumbleupon.com

באיחור של כמעט 36 שעות, ננעלה ועידת דוחא בקטר. 195 המדינות חתמו על הסכם שמכונה מעתה Doha Climate Gateway – שאמור היה להיות מענה חד והחלטי למשבר האקלים שכבר נמצא כאן, אך מספק מתווה חיוור ולא מספק, ומסמן שינוי תבוסתני בגישה – ממאבק במשבר, לפיצוי נזקים.

אחד הרגעים החזקים במהלך הוועידה היתה קריאתו של ראש המשלחת מהפיליפינים. "אם לא עכשיו, מתי; אם לא כאן, היכן; אם לא אנחנו – מי?… מחיר הדמים של משבר האקלים עולה במהירות בעוד אנחנו מדברים פה באולם הכנסים" אמר בהתייחסו לסערת הטייפון הקשה שהשתוללה באותו זמן בארצו וגבתה את חייהם של מאות בני אדם.

195 משלחות ומאות ארגונים לא ממשלתיים אחרים הגיעו לוועידה בקטר מכל העולם לכמה מטרות:
1. להבטיח המשך לפרוטוקול קיוטו שתוקפו יפוג בסוף החודש;
2. להגביר את המחויבות של המדינות להפחתת פליטות גזי חממה, לאור ההתדרדרות המהירה של שינויי האקלים, התחזיות השחורות של המדע, ותצפיות בשטח על שינויי אקלים בהתהוות;
3. להבטיח את העברת הכספים והסיוע הנדרש למדינות מתפתחות להתמודד עם משבר האקלים – גם לצמצם את פליטות גזי החממה, אך גם להערך לנזקים הצפויים, כדי שכאשר אלה יגיעו, ניתן יהיה להתמודד איתם בקלות רבה יותר.

מתוך אתר הועידה http://www.cop18.qa/ הקטרים הואשמו במנהיגות חלשה מידי בניהול הוועידה

אלה היו כמובן המטרות העיקריות המוצהרות. אלא שכמו תמיד בזירות פוליטיות, רבים האינטרסים החבויים (וגם הלא כלכך חבויים): מדינות הנפט שדואגות שהכנסתם מייצוא נפט תיפגע, מדינות מזרח אירופה שכמעט פוצצו את ההסכם בשעות האחרונות בשבת בערב כי דרשו פיצויים על קרדיט פחמן לאחר שהתעשיות שהיו תלויות בהן בזמן חתימת קיוטו (1997) מזמן התפרקו ואינן, וכמובן, המאבק העיקש בין ארצות הברית, אוסטרליה, ניו- זילנד, קנדה ויפן, אלה שאחראיות על מרבית הנזק אך אינן מוכנות לשנות את דרכן ולהתחייב על הקטנת גזי החממה, ודורשות ממדינות מתפתחות ששואפות להגיע לאותה רמת החיים, כמו סין, הודו, ברזיל ואחרות – להתייעל ולצמצם.

וכך, במקום לקחת החלטות חדות שנדרשות לנוכח התחזיות והתצפיות בשטח שהולכות ונעשות מדאיגות -קיבלנו עוד מרתון דיונים מעייף, מסורבל, שגם אנשי המשלחות מודים שכבר אינם מצליחים לעקוב אחר כל מסלוליו, ועוד תוצאה שלמעשה אומרת: בשנה הבאה (בוארשה, דרך אגב).

כמה נקודות חשובות שייזכרו מדוחא –

1. ברגע האחרון הושגה הסכמה על המשך פרוטוקול קיוטו, עד לכניסה לתוקף של ההסכם הבא (אמור להתגבש עד 2015, ולהכנס לתוקף עד 2020). החסרון: ההסכם אינו כולל כאמור את ארה"ב וקנדה ומזהמות גדולות אחרות, ועדיין לא הושגה כל הסכמה לגבי שיפור והאחדה של הדיווח והפיקוח על מה שמדינות מצהירות שעשו על מנ להפחית גזי חממה.

במקביל, אחד ממסלולי הדיונים המקבילים לפרוטוקול קיוטו, הסתיים על פי החלטת המדינות בשנה שעברה בדרבן. מסלול זה נפתח עבור מדינות החברות באמנת האקלים שלא הצטרפו לפרוטוקול קיוטו (למשל, ארצות הברית), ויצר הרבה מאוד סרבול, כפילות ועבודה מיותרת בתהליך המו"מ. מעבר למשמעויות הייעול, יתכן שהצעד הזה יעזור להבטיח שההסכם הבא שייבנה באמת יכלול את כל המדינות – המפותחות, המתפתחות, המפוקחות והמכחישות בתוקף.

2. הצהרה היסטורית בנושא "אבדן ונזקים". בפעם הראשונה מתייחס ההסכם לכך שיש לפצות מדינות מתפתחות עניות על נזקים ואבדן שייגרם להם כתוצאה ממשבר האקלים. בכך יש למעשה לקיחת אחריות של העולם הראשון על גרימת הנזק למדינות המתפתחות, שלא הצליחו עדיין להנות מפירות הפיתוח המודרני, אבל כבר סובלות מהמחיר הכבד שלו. עם זאת, ההצהרה גורסת שיוקם "מנגנון בינלאומי" להבטיח את הפיצוי הזה. איזה? איך הוא יעבוד? מניין יגיע הכסף ואיך יחולק? הישארו איתנו לפרק הבא. יש זמן.

יש בעצם העיסוק בנושא הזה משהו מעורר אי נוחות, ובעיני הוא מסמן סכנה לתבוסתנות המאמץ הגלובלי לצמצם את משבר האקלים (כי אף אחד כבר לא משלה את עצמו שניתן למנוע אותו), שעמדה במרכז האמנה המקורית, אי שם לפני יותר מעשרים שנה. בדרך התחלנו לדבר יותר ויותר על הערכות להשלכות העתידיות של המשבר, ועל בניית חוסן, ועכשיו, אנחנו כבר מדברים על פיצוי נזקים.

כפי שהיטיב לתאר את האירוניה נציג ממשלחת סיישל: " אם היו לנו התחייבויות ברורות להפחתת גזי חממה, לא היינו צריכים לבקש כסף להערכות להשלכות של המשבר. אם היה מספיק כסף להערכות להשלכות של המשבר, לא היינו צריכים לדבר עכשיו על פיצויי נזקים. מה הדבר הבא? פיצוי על אבדן האיים שלנו?"

בזווית המקומית, המשלחת הישראלית כידוע נעדרה מן השיחות (למעט נציגות נאמנה ואמיצה ממשרד החוץ, ונציגה יחידה של ארגוני הסביבה – ונרחיב על כך בפוסט אחר). זה לא פוטר אותם ואותנו מאחריות לפעול בשיא המרץ לקידום הנושא בארץ. לפני שמתחילים לדבר פה על פיצויי נזקים, עוד לא מאוחר להפחית את גזי החממה הנפלטים לנפש (מעל 10 טון לאדם בשנה), ולבנות את החוסן האזרחי והתשתיתי הנדרש אל מול שינויי האקלים שיגיעו אלינו.

 

** פוזט זה עלה גם בYNET בקישור זה.

אז מה היה לנו? (חלק א)

כשלון מוחלט בהגעה להסכם היה אופציה קטסטרופלית אבל לא דמיונית ממש עד השעות האחרונות של וועידת האקלים בדרבן, דרום אפריקה. הוועידה, שהיתה אמורה להסתיים ביום שישי בערב, ננעלה לבסוף לאחר מרתון בלתי נפסק של דיונים והתייעצויות רק ביום ראשון בבוקר, בליווי אנחת רווחה גדולה מנציגי המדינות, ובייחוד מהמדינה המארחת.

 וועידת האקלים היא למעשה כינוס סביב מדורת השבט העולמית. המאמץ להגיע לקונצנזוס בנושאים פוליטיים, רגישים וכלכליים כאלה עם לא פחות מ-195 מדינות הוא אתגר אדיר. לפיכך, לאחר רכבת הרים בין רגעי ייאוש ותקווה, אפשר לומר שבמישור הדיפלומטי הבין לאומי התוצאה מפתיעה לטובה (טוב, גם זה לא קשה, בהתחשב בכך שהציפיות היו בגובה פני ים המלח). נחישותם של נציגי המדינות במהלך הדיונים ובמיוחד נציגי דרום אפריקה והאיחוד האירופאי להביא את המו"מ לתוצאה חיובית כנגד כל המכשולים, וכן מסירותם של רבים שישבו במשך שעות ארוכות ומתישות ולא הרפו עד שעלה עשן, ראויות לציון.

 מנגד, כשמחפשים את ה"תכלס" בין השורות הארוכות של ההסכם (וזו מן הסתם הנטייה שלנו ושל רבים אחרים) – מגלים שיש מעט ממנו, מעט מידי. האם "חבילת ההסכמות" של דרבן מספקת לפעולה אמיתית, שתמנע השלכות הרות אסון עקב משבר האקלים? אנחנו בספק.

 אז מה יצא מזה? כשענן רקיעות הרגליים והדיווחים המבלבלים הולך ומתפזר,אפשר לעשות קצת סדר בדברים. להלן עיקרי ההבנות שהושגו בתום וועידת דרבן, והשלכותיהן:

 1.יש הסכם. כלומר, יהיה.

ההבנות שהושגו בסוף וועידת דרבן ונקראות Durban Platform for enhanced action אינן מהוות עדיין הסכם "גלובלי, שאפתני, חוקי ומחייב" – כפי שמתבקש מזה מספר שנים להשיג בתום ועידה שכזו. מדובר, כמו בהסכם שהושג בקנקון בשנה שעברה, באוסף הסכמות פוליטיות במגוון רחב של נושאים, שבעיקר מתווים דרך להמשך התהליך – שסופו יהיה בהסכם מחייב שכזה. עם זאת, הן מעלות את הדיונים על פסים חדשים, ויש האומרים פורצי דרך.

המדינות החליטו על מפת דרכים, שתוביל להסכם בעל תוקף משפטי שיחול על כל המדינות החברות באמנה, בנושא הפחתת גזי החממה (מיטיגציה"), הערכות להשלכות המשבר ("אדפטציה"), מקורות המימון, אופן הדיווח והבקרה על הפעולות שנעשות במסגרת ההתחייבויות, העברת טכנולוגיות ועוד. כלומר, הויכוח הנצחי אודות החובה שלמדינות מתפתחות כמו סין והודו להפחית גם הן בגזי החממה שלהן אמור להסתיים כאן. לצורך כך מוקמת זרוע חדשה תחת האמנה: Ad-Hoc working group on the Durban Platform for enhanced Action

על ההסכם החדש, שיחליף את פרוטוקול קיוטו, להחתם עד שנת 2015 (COP21!) ולהיכנס לתוקף – כלומר להשפיע בשטח לא יאוחר משנת ..2020.
המשמעות: עוד 8 שנים של דיונים, התפלפלויות דיפלומטיות, מאבקי כח – ומעט מאוד עשייה ברמה בינלאומית, בשטח.

 פריצת דרך בדיונים הושגה כאשר האיחוד האירופאי קשר בין המשך פרוטוקול קיוטו לבין חתימה על הסכם מחייב עתידי, והציג את נכונותו להתחייב לתקופת התחייבות נוספת תחת תנאי פרוטוקול קיוטו – גם ללא הצטרפות ארה"ב והכלכלות המתפתחות (סין, הודו, ברזיל) – בתמורה לכך שכלל המדינות תתחייבנה למפת הדרכים שסופה בהסדר מחייב חדש.

מאת Brandan WArgus' מתוך http://africartoons.com/cartoon

ברור לכולם שבמסגרת ההסכם החדש ישונו ההגדרות שקיימות כרגע בקיוטו לגבי המדינות המפותחות ("אנקס 1") והמתפתחות, ובהתאם לכך – גם החובות והזכויות שיחולו עליהן. זה משנה לחלוטין את התמונה הקיימת ואת יחסי הכוחות. עבור ארצות הברית למשל, יהיה טיעון נוח יותר לשיווק ההסכם בבית. כפי שהתבטא נציג ממשלחת ארצות הברית, הסברת הנושא כלפי הקונגרס ובית הנבחרים "הפכה להיות מבלתי אפשרית לקשה ביותר".

 הודו כמעט וקברה את היוזמה שעתיים לפני תום הוועידה, עד שהושגה פשרה בלחץ דרום אפריקה והאיחוד האירופאי, בצורת הגמשת הניסוח של הגדרת ההסכם שאמור להתקבל עד 2015: השגת "תוצאה מוסכמת בעל תוקף משפטי" שתתקבל על ידי כלל החברות באמנה. הניסוח הזה משאיר פתח מעורפל ורחב מספיק לצרות עתידיות, כשמדינות כמו הודו תלחמנה להפחית את המגבלות שיוטלו עליהן.

 2. אין ואקום. כלומר, באופן רשמי

כאמור, בזכות הלחץ של האיחוד האירופאי ומדינות מתפתחות רבות, הוסכם לבסוף על תקופת התחייבות נוספת תחת פרוטוקול קיוטו שתכנס לתוקף מה-1 בינואר 2013. מועד סיום התקופה טרם סוכם – האופציות שסומנו הן דצמבר 2017 או 2020.

 המשמעות: מסיבות שונות, כמו למשל משום שארצות הברית מעולם לא היתה חלק בפרוטוקול, וקנדה בדיוק הודיעה על פרישתה ממנו, קיים פער עצום בין השאיפה להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-2 מעלות צלסיוס בממוצע השנתי, לבין ההפחתות בפועל בגזי החממה מתוקף פרוטוקול קיוטו.

עם זאת, כנראה שמדובר ברע במיעוטו, שכן האפשרות השנייה היתה לא להמשיך בשום מסגרת להפחתת פליטות עד שיושג אולי הסכם חדש.

 בינתיים, נקבעה התקופה של עד 2015 כ"בחינה מחודשת" (Review), במהלכה ייבדקו אם היעדים הקיימים עומדים בקנה אחד עם מטרת ההגבלה של ההתחממות לעד שתי מעלות צלסיוס בממוצע העולמי, ועם מטרות האמנה בכלל. הדיווח התקופתי החמישי של הפאנל הבין ממשלתי על משבר האקלים (IPCC) – הסמכות המדעית לענייני משבר האקלים-  אמור לצאת בתקופה זו ולשמש כבסיס לבחינה זו.

3. הפיל שבחדר

כל דיון במהלך הוועידה שהתיימר להסתיים בהסכמה על מספרים ממשיים (יעדים להפחתת פליטות, מיסוי על פליטות גזי חממה, ואפילו שנת השיא – השנה שבה יחול שיא פליטות גזי החממה ולאחריה תחול ירידה ממושכת) – הסתיים ללא כל יכולת החלטה של המדינות בשל פערים גדולים מידי וחוסר נכונות להתפשר.

רבות דובר על הצורך הדחוף "להעלות את רמת השאפתנות של ההסכמים" – במילים אחרות, להגביל עוד יותר את פליטות גזי החממה – אבל בחבילת ההסכמות אין לכך ביטוי ממשי מלבד קריאה לעשות זאת בהמשך.

 המדינות המפתחות צריכות להצהיר על יעדי ההפחתה שלהן לתקופת ההתחייבות השנייה עד ה-1 במאי 2012, אך ללא הנחיות נוספות. כן נכתב, שהמדינות המפותחות ישאפו לכך שסך הפליטות מתחומן יופחתו לפחות בשיעור של בין 25 ל-40 אחוז (כן כן, טווח נוח של 15 אחוזים שמנמנים) עד שנת 2020, בהשוואה לרמת הבסיס של שנת 1990, אולם אין התייחסות פרטנית ליעדים שצריכים להיגזר מכך כלפי כל מדינה.

4. מה כן..?

למרות המשבר הכלכלי וניסיונות של מעצמות לסגת בהן מההבטחה שניתנה בקנקון ליצור קרן סיוע של לא פחות ממיליארד דולר בשנה עד שנת 2020, דרבן הצליחה לשמור על נושא המימון חי וקיים, כשהדיונים על "איך, מי וכמה" צפויים להמשך.

 

נעילת הועידה. נשיאת הוועידה זוכה לתשואות. מתוך http://unfccc.int/

התקדמות נרשמה גם בנושא של הערכות להשלכות משבר האקלים (אדפטציה) – עם החלטות על הקמת ועדת אדטפציה – כמה אנשים יהיו בה, מאילו מדינות, מה יהיו התפקידים והסמכויות שלה ועוד. בגדול, מדובר בגוף נוסף תחת האמנה, שתפקידו לקדם בפועל פרויקטים נחוצים ודחופים ביותר על הקרקע בשטח מדינות שחשופות יותר להשלכות של שינויי האקלים.

 עוד הושגה התקדמות טכנית בנושאים של העברת טכנולוגיות, פיתוח יכולות וכדומה, אם כי אלה נחשבים "כסף קטן" לעומת השאלות העיקריות שתיארנו.

 בפוסט הבא: על "אינדאבה" ו"אובונטו" ואיך הם באו לידי ביטוי גם בעולם הוירטואלי, על שאלת הצדק והשיוויון – והחיבור לתנועת הצדק החברתי בכל העולם…

הוועידה ננעלת מחר: הדיונים במשבר

רגע של שקט ותדהמה הקפיא אתמול את חדר הדיונים בנושא שיתוף הפעולה ארוך הטווח תחת אמנת האקלים, כשנציגי ארצות הברית הציגו, בלי להתבלבל, את הצעתם לדחות כל הסכם או התחייבות אחרת עד לשנת 2020.

כלומר, עשור שלם של חוסר פעילות וחוסר התקדמות בשטח. כמובן שהם הציגו זאת כטווח זמן שיאפשר "דיון מעמיק ובחינה מחודשת"' אבל למליוני אנשים מסביב לעולם, המשמעות היא לא פחות מאשר אסון וגזר דין מוות.

באחד מחדרי הדיונים. מאחור: הסתודדות של נציגי קבוצת המו"מ של G77 – המדינות המתפתחות

אם זה לא מספיק, בדיון אחר לא רחוק משם, האיחוד האירופי הצטרף בצעד קריטי לעמדתה של ארצות הברית להקפיא באופן זמני את המימון ארוך הטווח שהובטח כבר בקנקון למדינות המתפתחות.

ארגון 350 פתח בעצומה אינטרנטית שאתם מוזמנים להצטרף אליה כאן – בקריאה לארצות הברית לא לעכב את הדיונים בעשור.

נמשיך לעדכן…

מרוב טיוטות לא רואים את היער

השבוע השני והמכריע של הדיונים נפתח היום בועידה. לאחר סוף שבוע רגוע יחסית, המסדרונות, חדרי הישיבות, הקפיטריות וכל פינות העבודה שוב התמלאו וקשה מאוד למצוא מקום לשבת לרגע. אנשים לבושים בהידור לצד נזירים בודהיסטים ובני נוער בחולצות קרועות אינם מחזה נדיר, במיוחד במתחמים בהם ארגונים אזרחיים מעבירים פעילויות והרצאות. זה גם השבוע בו מגיעים לועידה מנהיגים פוליטיים רבים, והלחץ והעייפות מתחילים להופיע ולהשפיע.

משיחות מסדרון עם נציגים שונים, לצערנו אי אפשר לבשר על תפנית חיובית בשיחות (עדיין..?).

היםו נודע לנו על מחלוקות חריפות בקבוצת העבודה שדנה בתקופת ה-Review. כפי שסוכם בקנקון לפני שנה, המדינות אמורות לערוך חשיבה מחדש, בהתבסס על ידע מדעי שהתווסף, על מטרת ה-2 מעלות ולבחון האם היא מספיקה ותעמוד במטרות של אמנת האקלים (מניעת משבר אקלים בלתי הפיך). מתברר, כי טיוטת העבודה שהוגשה למשלחות אינה תואמת את ההבנות שהושגו, ולמעשה במובנים רבים מחזירה את העבודה לאחור.

בנושא של התחייבות על תקופת הפחתה נוספת להפחתת גזי חממה, משלחות מתלוננות כי טיוטת העבודה (שמגיעה לעשרות רבות של עמודים) היא מסורבלת, ארוכה מידי ובלתי אפשרית לעבודה. לגבי התוכן, נראה שאין שום התגמשות בעמדות המשלחות לדיונים: מדינות מפותחות כמו ארה"ב, קנדה, רוסיה ויפן אינן מוכנות להתחייב לתקופה נוספת כל עוד המתפתחות לא לוקחות על עצמן שום מחויבות, והמתפתחות תובעות פעולה מיידית מיתר העולם, אך ללא שינוי בתנאים שחלים עליהן.

נציגים שיתפו בתסכול הרב שהם חשים לנוכח חוסר ההתקדמות.  למרות ההבנה של חשיבות השיתוף המירבי של כל המדינות על מנת לנסות לגבש קונצנזוס, חלקם אמרו שמדינות מתפתחות רבות משתמשות בבמה הניתנת להם באופן שגוי ומעכבות כל דיון ודיון, גם בהערות טכניות שוליות יחסית (כולל על מיקום סימני הפיסוק בטיוטות העבודה), ובכך למעשה מחבלות בעצמן בהזדמנות שניתנת להן.

עוד נרמז, שתקופת התחייבות נוספת, אם תהיה כזו, תחל לא לפני 2020 – ולכן מדינות מערביות רבות שכבר הסכימו בעבר לתמוך כספית במדינות מתפתחות ולהעביר סכומים גדולים מאוד לGreen Climate Fund שוקלות להשהות את הסיוע הכספי עד לתקופה זו. יש הטוענים שזה צעד מובן לא רק בשל המשבר הכלכלי הנוכחי אלא גם בגלל סכומים לא מבוטלים שכבר הושקעו על ידי מדינות אלה בסיוע למדינות המתפתחות.

 

עד כאן לבינתיים.

המטריה מול שאר העולם: עמדות המדינות בנוגע לעתיד פרוטוקול קיוטו

כזכור, שאלת השאלות בוועידה הזו, היא מה יעלה בגורלו של פרוטוקול קיוטו, שאמור לפוג תוך פחות משנה.

הסיכוי שעד תום השבוע הבא ימצא פתרון קסם שיהיה מקובל על כל המשלחות הוא נמוך עד אפסי, ולכן ברקע כבר מתקיימים דיונים על תקופת ביניים, שבה תערך בחינה מחדש (Review) של ההסכם החדש והצרכים, כדי לגבש הסכם חדש לחלוטין. הסיבות לכך הן פוליטיות – לפי התצפיות המדעיות והתופעות שכבר מתחילות להתרחש בשטח, אין ספק שיש צורך בהסכם חדש, שאפתני, מחייב ומוצלח יותר מפרוטוקול קיוטו. הבחינה המחודשת באה על רקע המחלוקות הפוליטיות, בין היתר בגלל התנאים שהשתנו מאז נהגה הפרוטוקול, אי שם לפני כ-12 שנה: למשל, הצמיחה הכלכלית המהירה של מדינות כמו סין, ברזיל, אינדונזיה ונוספות, שעדיין נחשבות למדינות מתפתחות ואינן מחויבות לפי התנאים הקיימים בפרוטוקול קיוטו להציב יעדי הפחתה ברורים ולדווח לאו"ם על התקדמותן.

ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, גם כאן נוצרים מחנות ובריתות, חלקם מוצהרות וחלקן לא. בגדול, העמדות השונות נחלקות בין אלה שקוראים לחתום על תקופת התחייבות נוספת בתנאים הקיימים של הפרוטוקול, אלה שרוצים לזרוק את הפרוטוקול, לעצור הכל ולחשוב על משהו חדש, ואלה שרוצים להמשיך אותו באופן זמני באותם תנאים, ללא החלטה על פרק זמן, תוך דיונים על הסדר חדש.

אלה הן העמדות של הקבוצות החשובות בדיונים:

G77: (גרופ אוף 77): הקבוצה כוללת 77 מדינות מתפתחות, מאירופה, דרום אמריקה, חצי האי ערב, ואסיה.
לקבוצה זו הצטרפה סין, ועמדתם היא בעד תקופת התחייבות שניה תחת תנאי פרוטוקול קיוטו, למדינות המפותחות, תוך החמרת היעדים של הפחתת גזי החממה (רק למפותחות, עליהן לא יחולו התחייבויות אלא יעדים ולונטריים בלבד).

Umbrella Group – זוהי קבוצה שכוללת מדינות חזקות כמו ארצות

הברית,קנדה, אוסטרליה, רוסיה ויפן. כולן הצהירו עוד הרבה לפני פתיחת הועידה שאין בכוונתן להתחייב לתקופה נוספת של הפרוטוקול (ארצות הברית מעולם לא אישררה אותו), וכעת אינן מדברות עליו כלל, אלא דורשות התנהלות חדשה שתכלול התחייבויות שיכולו על כל המדינות. בקבוצה זו (בה ישראל חברה כמשקיפה בלבד), לא אוהבים מספירם: לא בהצהרה על יעדים ולא בשנות יעד…

האיחוד האירופאי: פתוח לתקופת התחייבות נוספת, אך רק במידה שהמדינות יתחייבו ל"מפת דרכים ברורה" שתוביל להסכם חדש, שיחייב את כל הכלכלות הגדולות (סין וארצות הברית, אך גם ברזיל והודו למשל) להפחית אחוזים ניכרים מפליטות גזי החממה מתחומן. ללא הסכם חדש שיחליף את קיוטו, לא רואים באיחוד טעם להתחייבות נוספת לתקופת ביניים.
BASIC – ברית זו כוללת את ברזיל, דרום אפריקה, הודו וסין – גם הן רוצות להמשיך את הפרוטוקול בתנאים הקיימים (ללא התחייבות מצידן), אך לא מציינות למשך כמה זמן או ממתי.(AOSIS( Alliance of Small Island States -קבוצת מדינות איים קטנות שכבר רואות את ההשפעות עולות מול עיניהן, תרתי משמע, קוראים לתקופת התחייבות נוספת לפרוטוקול הקיים, שלא תעלה על חמש שנים אך תתחיל כבר ב-2013, כדי לאפשר ששנת השיא בפליטות (לאחריהן סך פליטת גזי החממה הגלובלית תלך ותפחת מידי שנה) תהיה לפני תום העשור.

ובקיצור, נראה שכרגע המשחק הוא "כולם מול קבוצת המטריה", והאיחוד האירופאי בעמדת ביניים כלשהי באמצע.