אמא אדמה לא קוסמת / יובל ארבל, FOEME מזה"ת

מקור:WWF

ב-20 באוגוסט צוין השנה "יום הגירעון" –
Earth Overshoot Day – יום שבו על פי החישובים, סך הצריכה האנושית עברה את הכמות הטבעית של המשאבים על פני כדור הארץ לשנה זו, ומעתה אנחנו למעשה הולכים ומגדילים את החוב שאותו נשאיר לדורות הבאים. מידי שנה מגיע יום זה מוקדם יותר בשנה והחוב הולך ומתעצם.

לכבוד יום זה, מתארח אצלנו בבלוג ד"ר יובל ארבל, סמנכ"ל ידידי כדור הארץ-המזרח התיכון.

לקריאה נוספת על יום הגרעון.

אמא אדמה לא קוסמת

 

גם השנה חצינו את יום הסף של כושר הנשיאה השנתי של כדוה"א (Over-Shoot-Day) , מוקדם יותר משנה שעברה – אבל זו לא סיבה למסיבה. קצב גידול האוברדרפט שלנו גדל, והגירעון שאנו משאירים לדורות הבאים יהיה עוד יותר קשה לסגירה. Over-Shoot-Day בוחן מתי טביעת הרגל האקולוגית של סך הצריכה בעולם משתווה לשטח הדרוש על מנת לייצר את חומרי הגלם ולספוג את סך הפליטות מהצריכה הנ"ל. היום יש צורך באחד וחצי כדוה"א על מנת לספק את המין האנושי, ועד אמצע המאה נצטרך שני כדוה"א. וכל זה בכלל בלי לספור כריית משאבים בלתי מתחדשים, או פליטת חומרים שאמא טבע בכלל לא יודעת לפרק, לפחות לא בזמן חיים של אדם.

זו הסיבה להיזכר במשהו שהתחלתי לכתוב לאחר דיון בנושא ההתחממות הגלובלית באיזה מגזין:

מצחיק שאת ה"ירוקים" מאשימים בלהט יתר ב"רוחניות"- הסתמכות על אידיאות ואמונה בערכים מטה-פיזיים של אמא אדמה, במקום להסתמך על מדע, טכנולוגיה וכושר המצאתו הבלתי נלאה של האדם. לעיתים הירוקים אכן לוקחים על עצמם, לדעתי בטעות, את התפקיד ה"רוחני" הזה. אבל בואו נבחן לרגע מי באמת מעמיס על "אמא אדמה" ערך מטפיזי ?

הטענה שלנו, "חסידי הקיימות", היא שדווקא המודרניות, תרבות הצריכה והשיטה הקפיטליסטית מעמיסים על "אמא אדמה" את אידיאל הצמיחה עד מעבר ליכולת הנשיאה שלה – מתוך אמונה לא מבוססת ש"יהיה בסדר" – האדם ימצא או ימציא כבר חלופה או פתרון. מאז המהפכה התעשייתית אנו מתנהלים כאילו עדיין השפעתנו על משאבי הטבע זניחה לחלוטין (למרות שזה כנראה לא היה נכון גם לפני עשרת אלפים שנה), או כזאת שניתנת תמיד לתיקון. אם נגמר משאב אחד או שניים, נמצא לו כבר תחליף; האומנם? אידיאל הצמיחה בשילוב הריבוי הטבעי גורם לאבדן היערות, סחף קרקעות, התייבשות מקווי מים, אבדן מינים, זיהום אוויר, נהרות, אגמים וימים, מחסור ועליית מחירי חומרי הגלם והמזון, התחממות גלובלית וכו' וכו'.

אל מול כל פעמוני האזעקה הללו, אליהם קשובים חסידי "מוגבלות כוחותיה של אמא אדמה", מסבירים לנו חסידי התפיסה של החברה המודרנית / צרכנית / קפיטליסטית – שכושר ההמצאה של האדם יאפשר לנו למצות עוד ועוד טובין מהארץ, והנזק המצטבר לא יפגע בנו. הרי זו טענה מטפיזית לחלוטין. כדוה"א הוא סופי, וכך גם משאביו. גם אם יכולות הטבע להתחדשות מדהימות, הן אינן בלתי נגמרות ולא תמיד ניתן לתקן נזקים בשירותי המערכת האקולוגית, בטח לא בסקאלת הזמן של בני אנוש. בסופו של דבר גם יכולת ההתחדשות וה"ריפוי" של הנזקים נהרסת גם היא (היא מערכת לא מטה-פיזית).

הנה שלוש דוגמאות למוגבלות כושר הנשיאה של "אמא אדמה":

הראשונה היא כמובן פליטת גזי חממה וההתחממות העולמית. מתוך שלל הטענות של מכחישי אפקט החממה, למעט מהן יש בסיס מדעי – האוקיאנוסים היו במשך עשרות שנים "בופר" מדהים לקליטת עודף הפחמן הדו-חמצני שפלט האדם.  זה היה נכון כל עוד היה פחות או יותר שיוון בקצבים:  כשריכוז ה-CO2 עולה באטמוספרה, גדל גם קצב התמוססותו באוקיאנוסים שכושר הספיגה שלהם עצום. אך אפילו היכולת של האוקיינוסים מוגבלת: לאחר מעבר כושר הספיגה שלהם, כמויות הפחמן הדו-חמצני גורמות כעת לעליית החומציות באוקיינוסים, מה שגורם למשל להלבנת (מוות) של שוניות האלמוגים. כאשר החומציות של האוקיינוסים עולה, יכולת הספיגה שלהם קטנה, ופער בין פליטת הפחמן לאטמוספרה לבין ספיגתו הולך וגדל. עד שנעבור את נקודת האל חזור ואז נקבל מקור נוסף, כמעט בלתי נדלה, של פחמן דו חמצני.

דוגמא שנייה היא משק המים שלנו. אנחנו בגרעון שהולך וגדל, המילוי החוזר השנתי לכנרת ומאגרי מי התהום מצטמצם, אך הצריכה שלנו לא! גם אם בשנות בצורת אנחנו מצליחים לצמצם את הכמויות בהן אנחנו משתמשים, מיד אחרי היציאה מהמשבר צריכת המים גדלה. בעשור האחרון בממוצע חלה התייצבות ואולי אפילו ירידה קלה בצריכה הכללית, אך בשל גידול האוכלסיה הצריכה ממשיכה לגדול.

הפתרון הטכנולוגי הגיע בדמות ההתפלה. אין ספק שעל מנת לסגור את הגרעון ולא לגרום לכריית מאגרים וירידת מפלסים שגרמה להתדרדרות באיכות המים בישראל, יש צורך בהתפלה. השאלה היא כמה?  חסידי הגדלת הצריכה וההיצע – יגידו שאין בעיה, ושאנו יכולים לשלם את מחיר ההתפלה. אבל הם לא מחשיבים את עלויות פליטות גזי החממה וזיהום האוויר בשל דרישות האנרגיה של התפלה (פי 3-4 יותר מדרישות אנרגיה בהפקת מים ללא התפלה). כמו כן, עדיין לא ידועות כל ההשפעות על הסביבה הימית, כמו גם השפעת המחסור במינרלים החיוניים לבריאות האדם במים המותפלים, או העלויות החברתיות של הפרטת משק המים.

דוגמא שלישית לקוחה דווקא מפתרון המזוהה עם תפיסת הקיימות, אך גם הוא לא מתחמק ממגבלות כושר הספיגה וריפוי של "אמא אדמה" – טיפול בשפכים והשקיה בקולחין. לכאורה פתרון פלא נהדר: הנה הפכנו את השפכים – שזיהמו את נחלינו וחופינו – למשאב מים (ואפילו דשן) להשקות את שדותינו. שימוש חוזר במים – לאחר ששרתו אותנו בביתנו הם חוזרים להיות משאב בייצור מזון.

אמאדמה. לא קוסמת.
by purplecastillo

רבים אינם יודעים כי הטיפול השניוני המקובל למי שפכים מטפל ברוב העומס האורגני – פוטנציאל הזיהום המיידי – אבל לא סופח את המלחים, המתכות, ההורמונים, התרופות ושאר מיני תרכובות הנמצאות בשפכים שלנו…

אמא אדמה, ה"קרקע החקלאית" המקבלת את הקולחין המטוהרים יודעת לספוח ולעיתים אף לפרק חלק מהתרכובות האלו. אך למרות יכולותיה המדהימות כתווך נקבובי סופח ומפרק, גם לה יש קיבולת מוגבלת. כפי  שמדעני המים ומהנדסי הטיפול בשפכים בשפד"ן כבר יודעים: לאחר עשרות שנים של טיפול בקולחין השניוניים ע"י החדרה בחולות ליד ראשון לציון, גם לנפח העצום של החולות (מאות מיליוני מ"ק של מסננת סופחת), יש גבול. יכולת הספיחה של מתכות מסוימות כבר הגיע לסף הקיבולת, וכפי שמתרחש גם בקבל חשמלי העובר את סף הקיבולת שלו – הוא גם יכול לפרוק….

אז מה אנו מציעים?
קודם כל לנהל צריכה במטרה לצמצמה. רב צריכת הטובין שלנו דורשת למעשה שירות ולא משאב – אפשר תמיד לקבל אותו שירות שאנו מבקשים תוך שימוש בפחות משאבים. זה דורש תכנון מוקדם, ולחשוב מחוץ לקופסא: כפי שבערים חכמות כמות הנסועה יכולה לפחות בעשרות אחוזים בזכות עירוב השימושים בעיר. במשק המים, שימוש נוסף במי המקלחת (מים אפורים)  להדחת אסלות, יחסוך לנו מהצורך להתפיל מי שתייה שמבוזבזים על הדחת אסלות או השקיית גינות. בשתי הדוגמאות רמת החיים שלנו לא תיפגע, ואיכות החיים שלנו רק תעלה.

ובסופו של דבר, כן, אין מנוס להגיד את האמת: העולם דורש גם צמצום בקצב הילודה – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי.

 

בין עיקר לתפל -משק המים ושינויי האקלים בישראל

בסוף פברואר נערך באוניברסיטת חיפה יום עיון חשוב נוסף בסדרת הכנסים של מרכז הידע להערכות לשינוי האקלים בישראל. בפוסטים קודמים הבאנו רשמים מימי העיון בנושאי השפעת האקלים על: המגוון הביולוגי בישראל, בריאות הציבור, בטחון וגיאו-אסטרטגיה.

"האם משק המים הישראלי ערוך לשינויי האקלים"? על פי ד"ר דורון מרקל, ראש תחום הכנרת של רשות המים, התשובה הינה חיובית, וזאת משום ש"המשק נערך לתחזיות חמורות יותר מתחזיות שנובעות מתרחישי שינוי אקלים בישראל". בשנים האחרונות יש ירידה ניכרת של כמויות המים הזמינים לשימוש בכל מאגרי המים החשובים בישראל. למרות החורף הנוכחי הגשום, אסור לשכוח שאנחנו נמצאים אחרי רצף של 7 שנות בצורת. ירידה בכמויות המשקעים ועליה בצריכת המים הם הגורמים העיקריים, לצד אבדן מקורות מים עקב זיהום, בזבוז כתוצאה מתשתיות לא מתוחזקות, דליפות וכדומה.

כבר כתבנו בעבר על שינויי האקלים השונים הצפויים בישראל ולכן לא נרחיב על כך הפעם. בניגוד לתחומים אחרים שנבחנו במסגרת מרכז הידע להערכות לשינוי האקלים בישראל (בריאות הציבור, מגוון ביולוגי, כלכלה, שינויים גיאו-פוליטיים ועוד) – ניכר כי בתחום המים פערי הידע פחות גדולים, וכי נקודת ההתחלה להסתגלות טובה יותר. יחד עם זאת, (חייבים למתן את הנימה החיובית הזו!) לראייתנו, יש לא מעט בעיות באופן ההערכות של ישראל.

מתוך israelity

רשות המים ערכה לאחרונה עבודת מטה רחבה להכנת תוכנית אב למשק המים, ממנה נגזרת תכנית הפעולה של הרשות לעשרות השנים הבאות, סדרי העדיפויות ואופן ההתנהלות.  כחלק מהנחות היסוד שעליהן מתבססת התכנית, נלקחה בחשבון ירידה של 10-15% בהיצע המים הטבעיים בעשורים הבאים כתוצאה משינוי האקלים. לצד זאת, נלקחו בחשבון המשך גידול מהיר של האוכלוסיה (15 מליון איש בישראל עד 2050!), ירידה מתונה בכמות המים שצורך כל אחד מאיתנו (כתוצאה מהתייעלות מערכות והפנמת הצורך בחסכון) ואי ודאות גבוהה בנושאים גיאו-פוליטיים, כך שלמעשה צפוי מחסור גדול בהרבה במקורות המים: כ-750 מליון מטרים מעוקבים ב-2020, ועד הכפלת הפער בשנת 2050.

על פי רשות המים, משימתה הראשונה היא לספק את הדרישה ההולכת ועולה למים. לצורך כך, לצערנו, הפתרון העיקרי המתוכנן על מנת להתגבר על הפער בין הביקוש להיצע הוא התפלת מי ים בהיקף רחב (כזה שיאפשר בהדרגה גם שיקום של מקורות מים טבעיים).

פרופ' נורית קליאוט, ראש הצוות  במרכז הידע שהתמקד בנושא המים, סיפרה כי  הצוות ניסה להציע חלופות אפשריות להתנהלות של משק המים, דרך סולם עדיפויות שונה. אחד הקריטריונים המובילים לבחירת אסטרטגיות היה מניעה – והתמקדות באסטרטגיות של "ללא חרטה" – כלומר צעדים שעלותם נמוכה והם מבטיחים החזרי השקעה. בין היתר נכללו פתרונות של שיקום וטיהור מקורות מים, השקעה בפיתוח חקלאות חסכונית במים, מניעת דלף ותחזוקת תשתיות – צעדים אלה מבטיחים כי המשק ירוויח מביצועם גם אם לא יהיה שינוי אקלים. האסטרטגיות לא מצריכות שינויים גדולים בתשתיות, וגם הפיכות. חלק מהצעדים המוצעים זולים ביותר – למשל השקעה בחינוך לחסכון מוערך ב-30 אגורות השקעה למ"ק מים לעומת מעל שני שקלים להתפלת מ"ק אחד של  מים.

ד"ר יובל ארבל, סמנכ"ל ידידי כדור הארץ ייצג את עמדת קואליציית דרכים לקיימות ביום העיון. התפלה, למרות שככל הנראה הינה פתרון הכרחי, צריכה להיחשב בתור המוצא האחרון. מים אפורים, שיקום מקורות, מניעת זיהום, חינוך להתייעלות וחסכון וכו' – כל אלה צריכים לקבל דחיפה משמעותית מצד הממשלה ורשות המים ולהיחשב כפתרונות עיקריים. ארבל הציג את סדר העדיפויות לסל הפתרונות:  הצעד הראשון צריך לוודא שימוש יעיל במים. על פי הערכות מוערך כי ניתן לחסוך 200 מליון מטר מעוקב בשנה (מלמ"קש)  בנוסף, שיקום מקורות מים יכול להחזיר למערכת עוד 80 מלמק"ש לפחות ; הצעדים הבאים הם החדרת טכניקות של בניה משמרת מים ומאפשרת חלחול – חסכון אפשרי של כ-100 מלמק"ש;  הסדרת מיחזור מים אפורים במגזר הפרטי – עוד 100 מלמק"ש; טיהור ומיחזור מי קולחים באיכות גבוהה -160 מלמק"ש ורק בסוף – התפלה של מי ים.